קשה לשים את האצבע את הנקודה המדויקת של "ההתפוצצות" של חנן בן ארי, אולי כי בקריירה הקצרה (לבינתיים) שלו, היו כבר הרבה שיאים ופסגות. כבר בסינגל הבכורה שלו "ממך עד אליי" אפשר היה לזהות בו את הכישרון המיוחד, ואת העומק הבלתי מתפשר שמשלב בין פופ ו-Fאנק למוזיקת נשמה יהודית. בהמשך הגיע "החיים שלנו תותים" שהפך ללהיט רדיו מופרע. להיט גדול מדי. כזה שיכול לכלוא אמנים בכלוב. להיט מהסוג שיכול לגמור קריירות לזמרים. הוא הגיב להצלחה דרך המוזיקה שלו. "ויקיפדיה" היה מין שיר תשובה ל"תותים". האותנטיות נזלה ממנו. הוא הפך לכוכב פופ לכל דבר במיינסטרים הישראלי, אבל זה עדיין לא היה השיא. "אלוף העולם", "אם תרצי" וכמובן "אמן על הילדים" עוד יגיעו בהמשך, כמו גם רזידנסי מרשים בקיסריה, מחזמר ואפילו הופעה מול נשיא ארצות הברית.
מתישהו בין שלל ההתפוצצויות הוא התחיל לבצע בהופעות שיר קטן יחסית בשם "אלא בי". זה התחיל רק עם פסנתר, ומילים עמוקות ושקטות על אמונה - עצמית ובכלל - על הפצעים שאנחנו סוחבים איתנו במהלך מסע החיים, השאלות וההתמודדות עם הפחדים, הכעסים והרחמים העצמיים. השיר השקט והפשוט התפתח תוך כדי השירה של בן ארי למין בלדת רוק בועטת. זה שיר על ריקוד עם אלוהים, אבל למרות הכיפה על ראשו של בן ארי הוא לא שיר דתי בהכרח. אפשר היה בקלות לדמיין את "היהודים" מבצעים אותו. אחרי שנה ומשהו בהן השמיע את הבלדה לקהל שלו - הוא הקליט אותו, והפך אותו למשהו אחר לגמרי. אותן מילים, אבל במקום מוזיקה שמבטאת לב זועק, העיבוד הסופי הפך אותו לחגיגה של החיים. לא בטוח איזו גרסה טובה יותר, אבל זה פשוט שיר טוב.
המפיק המוזיקלי תומר בירן לקח את הבלדה של בן ארי והלביש עליה מכונות תופים, תזמורת כלי מיתר שפוגשת כלים אלקטרוניים והמון עושר שמשלב מזרח ומערב. המילים עמוקות ומבקשות שיקשיבו להן, אבל המוזיקה דורשת שירקדו אותה. זה יכול היה להיות הלהיט הגדול של התקופה, בה מדינה מקוטבת מחפשת איזה ריקוד משותף שיזכיר לנו כמה אנחנו מכורים למשחק ההאשמות, וכמה זמן אנחנו מבזבזים על ויכוחים ופחדים. בן ארי אמור היה להוציא אותו בפברואר האחרון, אבל מכיוון שזיהה את הריקוד הפנימי שבו, החליט לדחות את הוצאת השיר בגלל גל הפיגועים שהתחולל באותו זמן.
כעת, אחרי עוד מערכת בחירות סוערת, השיר סוף סוף יצא, והתקבל בקבלת פנים צוננת יחסית, ומסיבה מפתיעה: דווקא מעריצים רבים מהקהל "הביתי" של בן ארי דחו את השיר. סביר מאוד להניח שחלק לא אהבו את "השאלות" שעולות מהשיר, ובטח לא את השאלות העצמיות שהוא העלה בהם. אחרים התלוננו על השורה "רוקד עם אלוהים", כאילו יש בה מין חילול השם - אבל הסערה האמיתית הגיעה בעקבות הקליפ "הפרובוקטיבי" של השיר.
הסיבה - הקליפ מציג 53 ניצבים ששומעים בפעם הראשונה את השיר ומגיבים לו בריקוד. הקונספט חמוד, והביצוע - בבימוי של איתן כהן, תומר בירן ואלון זייפרט - עובד מצוין. אז מה בכל זאת הפריע לכל כך הרבה אנשים? חלק מהמשתתפים בקליפ הם, שומו שמיים, נשים. אתם יודעים, כמו אמא שלכם. בקיצור, פויה.
בתקשורת הימנית והמגזרית פוצצו בכותרות גדולות נגד הקליפ. אתר סרוגים, ערוץ 7 וערוץ 14 כולם התייחסו לעניין בהגזמה, ונתנו במה לתגובות ברשתות החברתיות כאילו היו דברי אלוהים חיים. אירוני, בהתחשב לנסיבות. הכותרת בערוץ 7, "מציג נשים רוקדות: סערה סביב הקליפ החדש של חנן בן ארי", תיראה תמוהה במיוחד לקורא החילוני הממוצע, ואף עשויה לגרום לו לחשוב את הרע מכל על בן ארי. אפשר לדמיין שבקליפ מופיעות נשים בחוטיני שמתחככות בעמוד סטריפטיז בזמן שהן שופכות אחת על השניה סירופ מייפל דביק.
חשוב לציין שלא מדובר באיזה קליפ היפ-הופ שמגיע אלינו מקומפטון, אלא בריקודים ספונטניים ומעודנים של נשים שלבושות בצניעות מירבית. אין שום רגע "סקסי" או אפילו שמרמז למיניות בקליפ. הריקודים שם מהווים אנושיות. שמחה אבל לא אקסטזה. כל זה כמובן לא משנה, אם הולכים לפי ההלכה - לנשים אסור לרקוד בפני גברים.
למעשה, זה לא מדויק. גם לפי היהדות, לנשים מותר לרקוד ככל העולה על רוחן. המקורות היהודיים מלאים בסיפורים על נשים שיצאו במחולות. האיסור הוא למעשה על גברים, שאין דרך יפה להגיד את זה - אבל ההלכה מתייחסת אליהם כאל חרמנים חסרי שליטה, ואוסרת עליהם לצפות בנשים רוקדות. הפסיקה מתבססת ככל הנראה על הפסוק "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" מספר במדבר. הפירוש ברור: מה שהעין לא רואה, הלב לא רוצה.
והנה חנן בן ארי, מנסה לאתגר את המוסכמה המיושנת ומבקש מכולם לרקוד עם אלוהים בלי להבדיל בין מגדר, גזע, מין ואפילו דת. השיר אמנם נכתב על ידי יהודי מאמין, אבל מי קבע שרק יהודים יכולים להתחבר אל המסר האוניברסלי שבו? כל מי שהיה בהופעה של חנן בן ארי יודע שהוא חוטא ומחטיא גדול במובן הזה, מכיוון שבכל הופעה עומדים גברים, נשים ולא פעם גם ילדים וטף - ורוקדים. אם לגרום לאנשים לרקוד זה חטא - אז חנן בן ארי הוא כופר. מצד שני, אם מישהו באמת מאמין שבורא עולם מתנגד לאמנות שגורמת לאושר גדול לנפש ומזככת את הנשמה - הוא פספס את כל הפואנטה של היהדות.
קשה שלא להשוות בין המקרה הזה לבין "הסערה" שעוררה הופעתו של אסי כהן בבית האופרה בתל אביב בשבוע שעבר. אז, כהן פגש בקהל מבוגר שאינו נמנה על אוהביו (לא, למרות הנרטיב שנבחר ברשת, לא היה לזה באמת קשר לטבעונות), ובחר להפסיק את ההופעה שלו. הפעם מי שמנסה לפגוע באמנות של בן ארי הם הקהל הטבעי שלו. בית הגידול שלו, כביכול. כשניסיון השתקה כזה מגיע מתוך הבית, הוא בוודאי כואב יותר, ולבטח קשה יותר להתעלם ממנו.
מעניין מה יקרה עכשיו. האם בן ארי ישפיל את ראשו מול הביקורת, ילמד את הלקח ויילך בתלם של צדיקי הדור בטוקבקים - או שימשיך בדרך הייחודית שלו, עם האמת שמובילה את הקריירה שלו. בתקופה בה גם גדולי האמנים "החילוניים" כמו אביב גפן מתקרנפים מול אבירי המוסר השמרני-פרימיטיבי וקורצים ימינה, קשה יהיה להאשים את חנן בן ארי אם זו תהיה הפעם האחרונה שנראה אצלו נשים רוקדות בקליפים.
מצד שני, דווקא בתקופה הזאת בה החושך הפונדמנטליסטי מנסה להשתלט על השיח הישראלי דרך אמנות, אפשר רק לקוות שמהצד הימני יקומו גיבורי תרבות ויילחמו בחושך. הנה רעיון יפה של דו-קיום לעם הזה: חנן בן ארי מבצע יחד עם חוה אלברשטיין בדואט את השיר הנהדר של יורם טהרלב, "נשים רוקדות". כן, אני מכיר את הבעיה ההלכתית עם שירת נשים, בוודאי, אבל הרי גם אם בלב ישנה טיפונת עצב, ברגליים עוד שמור הקצב.