במכתב משנת 1719, כתב הסופר והפילוסוף הצרפתי וולטר כי "אנחנו צריכים להתחשב באנשים החיים, אבל למתים אנחנו לא חייבים שום דבר מלבד האמת". המנטרה הזאת צפה מעל הכתבה של העיתונאית אדוה דדון, "משוואה עם נעלם אחד", ששודרה ביומיים האחרונים במהדורה המרכזית של חדשות 12.
דדון הפכה כבר מזמן לכוכבת טלוויזיה בזכות הכתבות בהן היא רודפת, תרתי משמע, אחרי נוכלים. השיטה הקבועה של העיתונאית הצעירה, בה היא מוכיחה סיבולת לב ריאה מעוררת קנאה כשהיא מטיחה שאלות בפושעים תוך כדי ריצה, לא עובדת הפעם מכיוון שהחשוד המרכזי של הסיפור שלה מת עוד לפני שהיא סיימה את התחקיר. להבדיל מרוב הכתבות שלה, גם הקורבן מת.
זו הסיבה שהפעם, במקום לנסות להביא צדק לחיים של קורבנות עוקץ, היא דורשת בעבור המתים את האמת. זו הכתבה הכי חשובה שהיא עשתה לא בגלל שהיא הכי ארוכה (כמעט 40 דקות) ולא בגלל שהיא הכי מרתקת (בנטפליקס בכיף היו עושים ממנה סדרה של שבעה פרקים) אלא בגלל שהיא חופרת עמוק יותר מהקשר בין נעקץ לעוקץ ובין עבריין לקורבן - ובמקום מציגה את הריקבון שפושה במערכת עצמה שאמורה להגן על האזרח הקטן מאותם עבריינים.
דרך עיניה מלאות האמביציה והאמפתיה של דדון קיבלנו הצצה לא נעימה לאיך הדברים עובדים פה. היא מביאה את סיפורו של ד"ר שמואל דהרי, סמי לחבריו, שהיה מרצה וחוקר מכובד בתחום המתמטיקה, אדם נעים על הבריות, שהלך לעולמו בלי שאף אחד ידע בכלל, כולל משפחתו. ברגעיו האחרונים היה לצדו אותו עבריין מורשע, שבמקרה גם החזיק במכתב חתום על ידי הדוקטור המכובד, שמתיר לעבריין לחיות בביתו עד סוף חייו. תסיקו מזה מה שתרצו. העבריין הוא זה שהזמין את האמבולנס למקום בו הדוקטור "נפל" ונחבל קשות. בבית החולים הוא הזדהה כבן משפחה, וקיבל במרמה אפוטרופסות לגופו של הדוקטור, שהלך לעולמו זמן קצר לאחר מכן - והותיר לעבריין את כל רכושו.
לזכותה של דדון, היא בוחרת לא להאכיל את הצופים בכפית, אפילו לא ברמז. ייתכן שהכל צירוף מקרים? ייתכן. כשדדון רוצה שנבין שמשהו מסריח מעבר לכל ספק סביר, היא מביאה מומחה לפענוח מסמכים, שמבהיר באופן שלא משתמע לשתי פנים שהמסמך שמותיר את דירתו הצנועה של הדוקטור לעבריין - מזויף. היא מביאה את הפרמדיק הצעיר שמצא את הדוקטור בזירה, שמספר כיצד סמי נמצא עם פניו על הכביש, כשהוא מדמם מראשו. איך זה קרה? תחשבו בעצמכם. הפרמדיק מאשר כי העבריין נסע איתם באמבולנס לבית החולים, שוב, בטענה השקרית כי הוא בן משפחתו. אלא שהסיפור הזה, מקרה מודרני של "הרצחת וגם ירשת" (לכאורה) הוא רק סימפטום למחלה גדולה יותר.
מערכת המשפט, הממסד הרפואי, המערך הבנקאי ובעיקר המשטרה עצמה עומדות למבחן אצל דדון - וכולן נכשלות כישלון חרוץ. רבות דובר לאחרונה על החשש מפני הפגיעה במשטרה תחת השר החדש בן גביר ועל הפנטזיה הרטובה של חברים בממשלה המסתמנת להרוס את מערכת המשפט, אבל האמת שעולה כל פעם מחדש היא שהכל כבר הרוס. יותר גרוע לא יכול להיות במדינה בה נוכלים ועבריינים פועלים בלי מפריע. לעתים ממש מול העיניים ההמומות של השוטרים. אם עבריין מורשע וידוע למשטרה - שלא הרבה זמן לפני צילום הכתבה הורשע בתקיפה אלימה של קשישה בת 95 (!) בזמן שפרץ לביתה בניסיון שוד - יכול להמשיך ולפגוע בקשישים עריריים במטרה לשדוד את רכושם, אז סליחה, אבל אין באמת משטרה בישראל. לכאורה, כמובן.
העובדה שהעבריין המורשע יחזקאל (חזי) שיק מת לפני שדדון סיימה את עריכת הכתבה עליו, עשתה לה רק טוב. בטרם הגיע שיק לגיהנום, הספיקה דדון להוציא ממנו כמה משפטים שהוכיחו כמה הוא לא מפחד מהמשטרה, ובצדק מבחינתו. הוא אמנם ישב מספר פעמים בכלא בעבר, אבל יחסית לפשעים שמיוחסים לו בכתבה - נראה שמדובר בטיפה בים. חיפוש קצר בגוגל מעלה את הקשר שלו למשפחות פשע כאלה ואחרות בעבר. דדון בוחרת שלא להתייחס לזה, מעניין למה, אבל זה לא באמת פוגם בכתבה. בדיוק כמו המוות שלו. אלמלא היה נפטר, סביר להניח שדדון הייתה ממשיכה להסתובב סביב הזנב העברייני של שיק, כשבסוף הכתבה היינו מקבלים איזו תגובה לקונית של עורך דין ממולח במיוחד.
דדון מציגה לצופים משוואה מאוד פשוטה של 1+1, אבל לא נותנת לנו את התשובה. אם מסיבות של ייעוץ משפטי, או פשוט כי היא זוכרת משהו שהרבה עיתונאים שכחו - היא עיתונאית שמדווחת על העובדות, אבל היא לא שופטת. התוצאה בכל אופן נדירה ומרעננת. "איזו חוצפנית את! מה זה? מה את גבר?", פונה אליה במיזוגניות צפויה העבריין שיק, אחד שזכה בחייו ללא מעט שיחות מכתבי פלילים כאלה ואחרים. גם הוא מבין בשלב מסוים שעם כל הכבוד לאבק הכוכבים שהיא מפזרת באינסטגרם, דדון ממש לא באה לחפש לייקים, אלא לעבוד.
בסצנה שקשה להתעלם ממנה ניתן לראות את דדון יורדת על הברכיים ונוברת במסמכים בתוך דירת המריבה, בזמן ששוטרים במדים עומדים מאחוריה ומשחקים בטלפון. היא מחפשת בארונות, מצליבה בין פריטים שהיא מוצאת למשפחתו של העבריין, ובקיצור - עושה את העבודה של החוקרים עם עקבי סטילטו ולק אדום. הקונטרסט הזה רק גורם לעבודה של דדון להיראות יותר קשה ומעוררת הערכה. כל זה כמובן לא משנה את העובדות בשטח. זה עוד מקרה בו הרעים ניצחו, כי המערכת פשוט לא מתפקדת.
אדם יכול לעקוץ אדם, להשתלט על נכסיו, ואפילו להוריש נכסים לא לו הלאה - כל זה מול עיניהן המזוגגות של הרשויות, שעומדות מהצד חסרות אונים במקרה הטוב, או סתם אדישות במקרה הרע. דדון, שלא כהרגלה, עומדת בצד ונותנת למגדל הקלפים הזה לקרוס מול עיני הצופים. היא יכלה בקלות ליפול לקלישאות של הז'אנר, אבל הצליחה להיות עניינית ולשמור על רמה אחידה לאורך כל הכתבה הארוכה, בלי אף רגע מת. מקרה נדיר בערוץ שאיבד מזמן איזון בין אקטואליה לבידור, שמציג כתבה חשובה בצורה מרתקת. מגיע כאן גם קרדיט גדול לעורך הווידיאו והבמאי פיליפ ריזנפלד-צור, שמילא את המסך בויז'ואלים מצמררים, כמו העלים שעפים מעל קברו של סמי, ומתרחקים ממנו כמו הצדק שהוא כנראה כבר לא יזכה לו.
דווקא הסוף של הכתבה, שמנסה להדהד מסר חיובי לציבור, פחות הולם את האווירה הכללית. דדון מבקשת מאיתנו לזכור "לשים לב לשכנים שלנו, לקשישים העריריים שבינינו, בהיעדר אכיפה זה עלול לקרות גם להם". המסר הזה, כאילו הבדידות עלולה לגרום לאנשים ליפול קורבן לעבריינים קצת מעוות. בסופה של החקירה הארוכה הזאת דדון חזרה עם מסקנה שגובלת בהאשמת הקורבן, במקום לדרוש מהמשטרה ושאר הרשויות שכשלו בטיפול בסיפור הזה לשנות את דרכיהן. ואולי זה בעצם המסר האמיתי, דדון, מי שמתפרנסת בשנים האחרונות מלשמוע על נוכלים מפי הקורבנות שלהם, יודעת שאין באמת מה לקוות לשינוי לטובה במערכת אכיפת החוק. אנחנו לבד. בחושך. הרעים כבר כאן, תשתדלו לא להירדם.