חלק מהטרנדים הקולנועיים של השנה הקודמת ימשיכו איתנו גם ל-2023, וכנראה גם מעבר לכך. אחד מהם הוא המבול של הביוגרפיות המוזיקליות, תופעה שהתחילה בעיקר בגלל ההצלחה של "רפסודיה בוהמית", ומי יודע מתי תיפסק.
בקיץ האחרון קיבלנו גם את "אלביס", בקרוב נראה סרטים על לאונרד ברנשטיין, קרול קינג, מדונה ומי לא, ובינתיים אפשר לצפות ב"ויטני - I Wanna Dance with Somebody", שעלה לאקרנים בסוף השבוע.
כמשתמע משמה, הביוגרפיה הזו מציגה את סיפורה של ויטני יוסטון, מתחילת הקריירה שלה בשנות השמונים ועד שמתה לפני כעשור בגיל 48 בלבד, בעקבות התמכרות ארוכת שנים לסמים. הדרך לשם כוללת שלל רגעי שיא ורגעי שפל. מצד אחד, היא הופכת לבית חרושת של להיטים, כולל השיר בשמו נקרא הסרט; שרה את ההמנון בסופרבול; שוברת קופות עם "שומר הראש" בצד קווין קוסטנר; ובאופן כללי נרשמת כאחת הזמרות הפופולריות והאהובות בהיסטוריה, וכאחת האושיות השחורות המצליחות בתולדות התרבות האמריקאית/
מצד אחר, היא כורעת תחת עומס הציפיות. אימא שלה, זמרת שלא זכתה להצלחה דומה, תמיד מצפה ממנה שתשיר טוב יותר; התקשורת, התעשייה והמעריצים מציבים בפניה סטנדרטים לא הגיוניים, כפי שהם עושים לכל כוכבת גדולה, ובמקרה שלה יש גם כמה נסיבות ספציפיות. מנהלי חברת התקליטים דורשים ממנה להסוות את מערכת היחסים הלסבית שלה, והקהילה השחורה באה אליה בטענות שהיא "משתכנזת", והמוזיקה שלה לבנה מדי ולא שחורה מספיק. גם הקרובים אליה בוגדים בה: בן זוגה בובי בראון מתעלל בה, ואביה עושק אותה.
"ויטני" מנסה לדחוס את כל זה לתוך סרט אחד, וכצפוי - הוא נכשל בכך. אף שהתוצאה נמשכת מעל שעתיים, היא בכל זאת חפוזה ושטחית, ומדלגת בין תחנה אחת לאחרת בתמציתיות של ערך ויקיפדיה. ניקח לדוגמה את האפיזודה העוסקת ב"שומר הראש". קשה להמעיט בחשיבות הסרט. זאת היתה הפעם הראשונה בה שחקנית שחורה כיכבה בצד שחקן לבן בלהיט רומנטי שהפך לשובר קופות עצום ברחבי העולם. זו גם היתה הפעם הראשונה בה הוליווד צילמה שחקנית שחורה באותה צורה בה צילמו בעבר את אודרי הפבורן ודומותיה.
"ויטני" לא מתייחס לקמצוץ מזה. הוא מקדיש ל"שומר הראש" שתי דקות ועובר הלאה. אם זה לא היה מכעיס ועצוב, זה היה מצחיק.
הסרט מקדיש קצת יותר תשומת לב לטענות שהמוזיקה של יוסטון היתה "לבנה מדי", ואלה הרגעים הכי מעניינים בו. הסצינה שעוסקת בכך מרתקת ממש, אבל היא מסתיימת מהר ו"ויטני" לא חוזר לדון בנושא, אלא שוב ממהר לרכבת הבאה כאחוז שד.
מנגד, הסרט מעניק זמן מסך רב מדי לקלייב דיוויס, היהודי-אמריקאי שהיה המפיק המוזיקלי של יוסטון ושותף להפקת הביוגרפיה הקולנועית הזו - ואולי לכן גם משתלט עליה.
כמיטב המסורת לפיה איטלקים-אמריקאים מגלמים יהודים, את דיוויס משחק סטנלי טוצ'י, הלובש פיאה משונה לכבוד התפקיד. הוא מדגיש בפני יוסטון שהוא לא "מדריך במחנה קיץ וגם לא רבי", ולאחר מכן גם משלב מילים ביידיש. הוא גם מדבר על עצמו ועל זהותו הביסקסואלית ללא הרף, ומשגר משפטים פואטיים כמו "אני ספר פתוח, אם כי הפונטים קטנים". יופי, למי אכפת? זה סרט על ויטני יוסטון, לא עליך.
בצד דיוויס, להפקה הקולנועית היתה שותפה גם פט יוסטון, גיסתה של הזמרת המנוחה. אולי בשל כך, רב הנסתר כאן מן הגלוי.
הסרט מציין את מערכת היחסים הלסבית שניהלה ויטני - אבל לא מראה שום דבר. הוא מודה שהיא היתה מכורה לסמים - אבל מציג זאת בגרסה נקייה לכל המשפחה, כך שבאותה מידה היא היתה יכולה להיות מכורה לסוכריות גומי. בכל פעם שמגיעים מתח, קונפליקט ודרמה, הסרט נבהל, עוקף את המכשול ורץ הלאה. בדרך כלל הפתרון שלו הוא ללחוץ פליי ולשים עוד שיר שיסיח את הדעת. אפשר גם היה לקרוא לו "Shut Up and Play the Hits", כשם הדוקו על ג'יימס מרפי.
יש לביוגרפיה הזו גם מעלות. את הגיבורה שלה מגלמת השחקנית הבריטית נעמי אקי, שלא מנסה לחקות את האלילה המנוחה אלא פשוט מגלמת דמות, ועושה זאת בכישרון רב. למי שתהה, היא כמעט ולא שרה כאן בעצמה - רוב הזמן הסרט משתמש בפלייבק, ומזכיר לנו כי ליוסטון היה קול ענק וחד פעמי.
את הסרט ביימה קייסי למונס, שפרצה בשנות התשעים עם "סודותיה של איב" המהולל ולאחרונה ביימה ביוגרפיה אחרת, של הארייט טאבמן. הכישרון שלה ניכר פה ושם, אבל רוב הזמן המגבלות של הז'אנר ושל התסריט מביסות אותו, והתוצאה לא מתעלה.
המוזיקה, כמובן, נפלאה, והסצינות המתרחשות בשנות השמונים נפלאות במיוחד - אי אפשר שלא להתענג על הסטייל שהיה לוויטני הצעירה ולסביבתה. אך ככל שהסרט מתקדם, הוא מאבד את העוקץ ואת הפוקוס. החודשים האחרונים לחייה של הזמרת אמורים להביא את הדרמה לקליימקס, אך קורה ההפך, והתסריט אף משחק עם העובדות וממציא ליוסטון אקורד סיום מרומם נפש שלא היה ולא נברא, ומתגלה כפתרון עלילתי זול ולא משכנע.
זה לא הסרט הראשון שמציג את סיפורה של יוסטון, בעשור שחלף מאז מותה היו כבר כמה ניסיונות קודמים לעשות זאת, בראשם הדוקו המצוין של קווין מקדונלד. התקשורת הרעיפה עליו שבחים (גם אנחנו), אבל קרוביה של הזמרת לא שבעו נחת מן התוצאה, בגלל שהעזה להתמקד בצדדים האפלים בחייה של האלילה המנוחה.
הביוגרפיה החדשה נעשתה במטרה מוצהרת "לתקן את העוול הזה", כדבריו של התסריטאי אנתוני מק'קרטן, אך היא לא "תיקון" - אלא צעד אחורה. זמרת גדולה וחשובה כמו ויטני יוסטון ראויה ליחס בוגר ומורכב יותר, ולא לסרט כזה, שנראה כי התכלית היחידה שלו היא לאפשר למשפחתה להשתלט מחדש על הנרטיב.
בניגוד ל"רפסודיה בוהמית" ו"אלביס", הביוגרפיה המוזיקלית הזו התרסקה בקופות. אולי היא תהפוך בהמשך להצלחה בסטרימינג, אבל כרגע לפחות אפשר להכריז כך: משפחתה יוסטון מנסה להכתיב לנו איך לזכור את הזמרת, אבל הניסיון שלה נכשל מבחינה אמנותית ונכשל גם מבחינה מסחרית.