במיטה עם אושו

כשחוזרים בתשובה הולכים לבית כנסת, כשצמאים באמת שותים ספרייט, אבל כשמתעניינים בחיפוש רוחני מהסוג המזרחי קצת קשה לדעת מה המרכז: קריסטלים, צ'ילומים, קארמה, אושו, בודהא, תמיר קמחי, אופנישדות, שארוולים וחוברות תיאוסופיה שמסבירות לך שאם תישן עם גרביים ותרחץ טוב-טוב מאחורי האוזניים תזכה לחיים טובים - כל אלה מונחים על מדף אחד.

"בוקר טוב, 20 מורים רוחניים על חיים והארה", ספרו של שי טובלי, נראה כמו מקום טוב להתגלגל ממנו. האסופה הזו מדיפה כל כולה ניחוח של איכות רוחנית, הגורואים שמכתביהם בחר טובלי לתרגם מצטיירים כאריסטוקרטיה של ישיבת הלוטוס. לפני כל הצצה לתורתו של מואר מקדים טובלי בתיאור ביוגרפי קולע ותמציתי שמכיל לפעמים גם כמה ידיעות צהובות ולא מחמיאות, כמו שיגעון, התעללויות במאמינים, אלכוהוליזם, שחיתויות, נרקיסיזם וניצול מיני. כך ששי טובלי, למרות המהפך החד שעבר בשנים האחרונות, לא שכח לחלוטין את שורשיו העיתונאיים והספרותיים ולא איבד כל עמדה ביקורתית. יענו - הבחור התעורר, אבל הוא לא לגמרי פנאט (ולראייה גם העובדה שלא שינה את שם העט שלו לראפיק או טיוהאר).

טובלי, 27, היום מואר וסוג של מורה רוחני, היה בעברו נער גל"צ, סופר מבטיח ועיתונאי. באיזשהו שלב התחיל בחיפוש רוחני ולא מזמן גם מצא, את מה שזה לא יהיה, על חופי סיני. גם רוב הטיפוסים בספר לא נולדו עם כפית של נירוונה בפה - לפני ההארה גם הם היו אנשים פשוטים, נוירוטיים ואפיקורסים: ביירון קייטי היתה אשה אמריקאית קלאסית עד גיל 43, בראיין סווים היה מדען, וראם דאס היה מרצה, חבר של טימותי לירי, ומסומם מאל.אס.די.

כטיפוס פשוט, נוירוטי ואפיקורסי בפני עצמי, מצאתי שמה שהאיר את עיני, בזמן הקריאה, הרבה יותר מההארה הנשגבת, הם כל פרטי החול הסמסריים והגשמיים: העובדה שלאושו היה צי של 97 מכוניות רולס רויס מפוארות, הבדיחות שאושו מספר על כלבים ויהודים, הפפאיה שאכלה אירינה טווידי, וכמובן שלא יכולתי שלא לגלות סקרנות אל מול תיאורי האוננות הקבוצתית של דייויד דיידה וידידיו.

טוב, קראתי גם את כל תיאורי ההארה וכולי, אבל כמי שכבר מזמן ויתרה על האפשרות לשלווה נצחית, אני לא מוצאת שום דרך לקרוא ספר כזה מתוך סקרנות פרופר. המורים הרוחניים האלה אמרו לי שאני היא התודעה שהיא כל מה שיש, הם אמרו לי להשליך את הרמאות של המיינד, לשכוח את ההיסטוריה ולהפוך להיות האחד הנצחי שהוא הכל האינסופי. במילים אחרות, הם אמרו לי שהכל בחיים שלי, אבל ה-כ-ל , לא בסדר.

נראה לי שיש מעט מאוד טעם לקרוא ספר מסוג כזה סתם בשביל העניין, ואולי זה גם בלתי אפשרי. למרות שמדובר בכתבים שהם לכאורה חילונים, בעיני הם נראים דתיים, מיסיונריים ואמוניים לכל דבר. מה שכעיקרון מעמיד בפני שתי אפשרויות: או לזרוק את הספר הצידה ולהחליט שטובלי והחברים שלו פשוט חטפו ת'ג'ננה, או לבטל את החיים, לסגור את הבסטה, לנסוע להודו או לקוסטריקה, לישון על מזרן בחושה ולמדוט כל היום.

ובשבילי, עם כל החרא, החיים הארציים המנומנמים והעקומים האלה הם החיים האמיתיים היחידים שיש. כמובן שאני יכולה גם להזדהות לרגע - יכול להיות שהם יודעים; יכול להיות שיש משהו נשגב יותר שאני מפספסת וקוראים לו הארה. בטח שיכול להיות. אבל מצד שני: יכול להיות גם שלא.