סיפורים מהבוידעם

אין מה לומר: חצי השעה של "שיחה אישית", תוכנית האחד על אחד החדשה של רפי רשף, שאירח אמש את ריטה ושוחח איתה על ילדותה באיראן, היתה כל כך מייבשת, שבתגובה התחלתי לראיין את החתולה שלי על קשיי ההסתגלות שלה לבית החדש, על ההצלחה הגדולה ועל נישואיה לרמי קלינשטיין.

ריטה סיפרה שכשהיא היתה בת שנתיים וחצי היא נפלה מקומה רביעית ולא קרה לה כלום. את אותו הסיפור בדיוק היא סיפרה לרבקה מיכאלי ב"סיבה למסיבה", אבל למה להיות קטנוניים. רפי רשף היה מבסוט. בתחילתה של "שיחה אישית" רשף מראה לריטה תמונות מהילדות ומאיץ בה להיכנס לטריפ נוסטלגי שכולל חוויות מהילדות, זכרונות מפרס הרחוקה ופיקנטריות משפחתיות. זה אכן הקונספט של התוכנית: סלבריטאים מספרים על חייהם ורפי רשף ישר מגיב: "זה מדהים", "אני לא מאמין", "נהדר", "לא רע", "חה חה חה", "היה לי לעונג".

כש"שיחה אישית" מסתיימת, בערוץ השני מתחילה "פגישה לילית" עם קובי מידן. מידן הוא מראיין מחונן – הוא פעיל, מתעניין, יושב קרוב למרואין שלו, מדבר עם הידיים, שואל שאלות ארוכות, מבקש הבהרות, מקשה. המרואיינים שלו מגוונים, מכל קצוות התרבות הישראלית. אתמול התארח שם שי טובלי. היה נחמד. זוהי המהות של שיחה אישית מוצלחת: דו שיח בין שני אנשים שמתעניינים במה שיש להם להגיד האחד לשני.

רפי רשף, לעומתו, הוא בול עץ: הסיפורים של ריטה מעניינים אותו כמו שהם מעניינים אותי. כשהיא מספרת לו על המצב הבריאותי הרעוע של אביה, הוא מהנהן ומביט משועמם בתקרה, כאילו מחכה שתקפוץ לו משם איזו נורית גלרון. רשף יושב מצידו האחד של השולחן וריטה רחוק בצד השני, שפת הגוף שלו קפואה לחלוטין, הוא מחייך ומרצין באופן אוטומטי, שואל שאלות קצרות ומנחות ולא יותר מזה. הסימפטיות המפורסמת שלו נראית כמו חוסר אונים, החיוך הנחנחי שלו מבקש לפלוט "יאללה, את מי מעניינים הסיפורים המעפנים שלך?", אבל מתאפק בשביל הרייטינג. הוא אפילו לא מנסה לנהל שיחה דינמית.

אם קובי מידן מתיימר להיות הפסיכולוג של המרואיינים שלו, כזה שמבין ומחטט, הרי שרפי רשף הוא היועצת מבית הספר שאתה מעניין את הסבתא שלה, העיקר שהיא עוד חצי שעה הולכת הביתה. הוא שומע את מה שיש להם להגיד, אבל לא באמת מקשיב. ולא שממש אפשר להאשים אותו: מי שבונה תוכנית שלמה סביב סיפורי נוסטלגיה אישיים, שלא יתפלא אם אחר כך הוא מתחיל לנחור באמצע. ב"שיחה אישית" אין התפלמסות או גילויים מרעישים – סתם אנשים מפורסמים שחוזרים אחורה בזמן. ככאלה, הם תמיד יקפידו לשמור על הגירסאות הנקיות, הוורודות והידידותיות של חייהם. לא משהו שהם לא סיפרו אלף פעמים אצל דן שילון, וכאן הם עוד צריכים להעביר חצי שעה שלמה בלהיזהר שלא לפלוט משהו שהיחצנית שלהם לא מרשה.

אל תצפו כאן מאף אחד שיצא מהארון, שיספר על שימוש בסמים או על הרומן הסודי עם שרת החינוך. ב"שיחה אישית" מדברים רק על דברים נעימים ונחמדים. אף אחד לא בא פה להראות את הקישקעס, או אפילו להגיד משהו מהותי – בסך הכל לספר קצת על גן חובה, על אמא ואבא, לשחק אותה מתרגש מאיזה תמונה שרפי גירד מהבוידעם וזהו. מי שיחשוף קונפליקטים נפשיים, צרות מבית וסקנדלים פרסונליים, יקבל מרפי רשף מבט פסיכואנליטי והזדהות בצער המשפחה. רפי רשף חזר לטלוויזיה, לערוץ 10, כדי לאייש להם את משבצת "המראיין הרגיש". במקום זה קיבלנו את הגירסה האנטיפתית של מני פאר. אני חולם שרפי יזמין אותי לתוכנית וישאל: "ניסן, מתי בפעם הראשונה ידעת שאתה רוצה להיות איש רוח?". ואני אענה לו בחיוך: "מאז שאני זוכר את עצמי, רפי".


* "שיחה אישית" עם רפי רשף משודרת בערוץ 10 ביום רביעי ב-22:30