מסטיק

הטריילר של "וידויים של מוח מסוכן" היה בין המבטיחים שראיתי זה זמן רב. מלווה בשיר “Who Are You” של ה-Who, שגם משפריץ דרך הרמקולים אווירת סבנטיז מלהיבה וגם שואל את שאלת המפתח לגבי צ'אק באריס, גיבור הסרט, הבקרוב של סרט הביכורים של ג'ורג' קלוני כבמאי גרם לי לכסוס ציפורניים בציפייה להגעתו. הוא הבטיח סרט כיפי, מטורף ומלהיב, מלא בצבעים עזים, תרבות פופ רטרואית, צילומים מגניבים, תזזיתיות ובלגן.

את כל זה הסרט קיים, אבל שכח להוסיף לזה עוד משהו. "וידויים של מוח מסוכן" הוא לא יותר מאשר הטריילר שלו שנמתח לאורך 113 דקות. הצבעים והצילומים והבלגן אכן נמצאים בסרט, וזה נחמד ואפילו מרשים (אהבתי במיוחד את הקונטרסט הויזואלי בין "עולם הטלוויזיה" הצבעוני והפופי ל"עולם הסי.איי.איי" הקודר והאפל), מה שרק מגביר את תחושת הפספוס. אילו רק קלוני היה משקיע קצת יותר באלמנטים הדרמטיים של הסיפור ונותן לנו פתח להיכנס לתוכו, או לחילופין אם הצגתו הראוותנית והשטחית היתה מעוררת מחשבות חדשות או מעניינות לגבי החברה האמריקאית, זה היה עוזר. אבל "וידויים של מוח מסוכן" לא עושה אף אחד מן השניים – הוא פשוט משאיר אותנו ברמה הראשונית שהיא מהנה לעיתים מבחינה קולנועית, אבל חלולה לחלוטין מבפנים.

צ'אק באריס (סם רוקוול) היה איש טלוויזיה אמריקאי מוכר בשנות השישים והשבעים. הוא יצר, הפיק ולפעמים גם הגיש שעשועוני טלוויזיה מהפכנים לזמנם, שממשיכים לשרוד בערוצי טלוויזיה בכל העולם בורסיות שונות ומשונות עד עצם היום הזה. הטלוויזיה שיצר באריס היתה נחשבת לנמוכה אך פופולרית – דבר ששימח ותיסכל את באריס בעת ובעונה אחת. במקביל – כך הוא מעיד על עצמו באוטוביוגרפיה שלו, עליה מבוסס הסרט – הוא עבד בשירות הסי.איי.איי בתור רוצח שכיר. את משימות הרצח הבינלאומיות ביצע בזמן שהתלווה לזוכי השעשועונים שלו בטיולים בהם הם זכו, כאשר אתרי הזכייה המשונים (אין כמו חופשה רומנטית בהלסינקי בדצמבר) נקבעו על פי המשימות שהטיל עליו הסי.איי.איי.

סם רוקוול, שמגלם את באריס, הוא חמוד להפליא ומהנה לצפייה, אבל לא מצליח להוציא מדמותו המורכבת של באריס שום דבר מעבר למילים שצ'רלי קאופמן (התסריטאי של "להיות ג'ון מלקוביץ'" ו"המין האנושי") שם בפיו, והאמת היא שהוא לא ממש משכנע לא בתור רודף שמלות ולא בתור רוצח שכיר. מסביבו מכרכרות דרו ברימור (בתפקיד הבחורה הכיפית) וג'וליה רוברטס (בתפקיד הפאם פאטאל של הסי.איי.איי), ואת הפקודות שלו מקבל באריס מג'ים בירד, שהוא ג'ורג' קלוני המשופם. אף אחד מהאנשים האלה לא מזדקן ביום מתחילת העלילה, איפושהו בסוף הפיפטיז, ועד לשנות השמונים המאוחרות - אפילו לא ברימור, שכבר הוכיחה ב"הבחורים בחיי" שהיא מסוגלת לקפוץ מגיל עשרים לגיל 45 בלי בעיות (הסנטר תפוח-אדמה עובד לטובתה).

השורה התחתונה היא שאף אחד לא יודע אם האוטוביוגרפיה של באריס אמיתית או שהיא מצוצה מהאצבע, אך הסרט לא עושה שימוש נבון בשתי האופציות הקיימות, אלא כמעט מתעלם מהן. הסרט לא באמת נכנס לתוך הפסיכולוגיה המורכבת של אדם המסוגל לחיות חיים כפולים שכאלה וגם לא לתוך הראש החולה של אדם שהזה או אולי המציא את הכל. הכי קרוב שהוא מגיע לשם זה במשפט המפתח הסתום "אתה מתאים לפרופיל" שמטיח בירד בבאריס כשנשאל "למה דווקא אני?". התשובה הנכונה לשאלה האם מדובר בפרופיל של רוצח שכיר או שמא בפרופיל של חולה נפש או שקרן פתולוגי (רמזים לכאן או לכאן אפשר לחפש בפלאשבקים לילדות של באריס) היא שזה לא משנה. זה כמובן באמת לא היה משנה אילו קיומן של שתי האופציות היה תורם להקבלה המתבקשת שבין להיות סוכן של הסי.איי.איי לבין להיות סוכן של תרבות הרייטינג, אלא שקלוני לא הולך עם ההקבלה הזאת לשום מקום. העובדה שבאריס הוא גם איש טלוויזיה וגם רוצח שכיר (בדמיונו או במציאות) נראית כאן כמעט מקרית. וכמובן שהיא לא מקרית. בפעם הראשונה שבאריס מקבל הוראה לרצוח אדם "כי הוא רע" הוא מעז לשאול "רע למי? רע לממשלת אמריקה?". זה אולי הרגע האמיתי היחיד בכל הסרט, שלא לומר הרגע הכי רלוונטי לחיינו. יתכן שבתיאוריה "וידויים של מוח מסוכן" רוצה ליצור תרכובת מהסגידה לתרבות הפופ האמריקאית ומהפרנויה של תקופת המלחמה הקרה, אבל בפועל הוא בוחש תערובת של השתיים עם הרבה יותר מדי גושים.