אין לי סדר יום קבוע. הוא משתנה בהתאם לזמנים בהם אני מלמד, בהתאם לפגישות, בהתאם להתחייבויות כתיבה. סדר השבוע שלי, לעומת זאת, יציב למדי: כל שבוע מורכב מאותו אוסף פעילויות. סדר החודשים משתנה דרמטית. מכיוון שהיצירה שלי הינה תלויית פרוייקטים, אחת לכמה חודשים החיים משנים צורה, נכנסים לשיגרה חדשה; אני עשוי לצלול לתוך עבודה כוריאוגרפית בסטודיו ואחריה לתקופה של הופעות, או לשקוע לתוך פרויקט מוזיקלי, או להתמסר לפרוייקט של כתיבה, או להתחייבות הוראתית, או לרוטינה יומיומית של לקיחת שיעורי ריקוד. סדר השנים, מאז שסיימתי ללמוד לפני כשש שנים, משרטט דפוס מחזורי שמתמרן בין שני המוקדים, הסותרים לעיתים קרובות, של יצירה ופרנסה, והשאיפה המתמשכת לצמצם את הפער בינהם. במילים אחרות, מפת ההתנהלות החיצונית שלי מורכבת מימים שונים, שבועות דומים, חודשים שונים ושנים דומות.
מפת ההתנהלות הפנימית היא כמובן, משהו הרבה פחות מאורגן. לראייה, חלום מגוחך, מחריד בירושלמיותו, מהלילה: אני בתחנה המרכזית הישנה בירושלים, מהלך במורד רחוב יפו, לאורך מתחם הפלאפליות. אני עוצר ליד אחת מהם, שנראית ריקה. יש בה פלטה כזו, מלאה בפיח ושמן, מהסוג שעליו מכינים מעורב ירושלמי. היא עדיין חמה. אני מחליט לחמם עליה את האוכל שלי, שולף מהתיק תפוחי אדמה פרוסים וקובה (!), וניגש למלאכה. עובר אורח ניגש לדוכן הוא חושב שאני עובד שם. אני מעמיד אותו על טעותו, אבל נותן לו קובה אחד, שיהיה לו. ואז אני נזכר שאני צמחוני ולא מבין למה יש לי קובה.
שיעור טוב עם ד"ב בצפון-לונדון בבוקר ובצהריים שיעור נוסף, צפונית לשם, עם הילדים. מזג-אוויר פנטסטי, כמעט חמים, עם ניחוח דקיק אך מובהק של אביב. מדהים לעקוב אחר התגובה של הגוף לשינוי הזה; איך התנגדות סמויה אך עוצמתית משתחררת בתגובה לאלמנטים - התכווצות שרק כשהיא נעלמת מרגישים עד כמה היתה הנוכחות שלה חזקה קודם לכן.
אחר הצהריים, למרכז, לסשן קניות מוצלח בטאוור-רקורדס לעבודה החדשה של יסמין*. בימים האחרונים ביליתי כמה שעות ביום בהכנת אוספים ליסמין חומר מגוון שבשלב הזה אמור רק להצית רעיונות ולהתניע תהליכים בחזרות. בתיאום מושלם עם תחילת העבודה גיליתי, סופסוף, את העולם המופלא של רדיו באינטרנט. וכך, אחרי שנים של ניתוק יחסי, אני מוצא את עצמי שוב מוקף במוזיקה חדשה. העבודה של יסמין מושתתת על נראטיב תיאטרלי ובדרך-כלל נוטה להתפתחות ליניארית. יהיה מעניין לנסות ליצור פסקול מעגלי, בלתי עוקב.
מפשפוש בדוכן המוזלים בטאוור-רקורדס אפשר ללמוד משהו על רוח הזמן. כיום הוא מלא באוספים של לייבלי טכנו זניחים (כולל הרבה חברות-בת של תאגידים גדולים), שמסיבות מוזיקליות או אחרות, פספסו את הרכבת; בעטיפות צעקניות המקרינות עתידנות טכנולוגית שהתיישנה (זה כבר הגל השני של אובססיית העתיד, הגל של סוף שנות התשעים, שמוצא את דרכו לפח האשפה של ההיסטוריה); באוספי דאנס מהליגה הרביעית; בהמון דיסקים עם המילים "מילניום", "אפוקליפסה" ו"סוף" בכותרת. אבל אל דאגה: גם מייק-והמכאניקס עדיין שם. מכמות דוכני המוזלים בטאוור-רקורדס, אפשר ללמוד על סופה הממשמש ובא של תעשיית המוזיקה כפי שאנחנו מכירים אותה. מדברים על זה הרבה זמן. נראה לי שעכשיו זה קורה.
זה היה יום לונדוני אופייני, עם יחס לא סביר בין הזמן שאתה מבלה במקום אחד והזמן שלוקח לך להגיע אליו, עם אלפים ממהרים ותחבורה ציבורית קורסת, עם תפאורה שיכולה להתאים באותה מידה לתחושה של מכירת חיסול או של עולם-כמנהגו-נוהג, תלוי על איזה צד התעוררת בבוקר.
לונדון היא מקום לא קל: קרה מידי, גדולה מידי, יקרה מידי, ישנה מידי, כבדה מידי (סטיוארט ברנד: "אני אוהב את אירופה, אבל לעולם לא הייתי הולך לשם כדי להתחיל משהו"). למה אנשים חיים בלונדון? ניתן להשתמש בהשאלה במה שכתב ז'אן בודריאר על ניו-יורק; בהסבר של "תחושה מאגית של קירבה ושל משיכה לכיוון מרכזיות מלאכותית". ובודריאר מוסיף: "אין שום סיבה אנושית להיות כאן, מלבד אקסטזת ההצטופפות הפרועה". זה נשמע טוב, ומן הסתם מכיל גרעין של אמת. ההסבר הזה מתעלם כמובן מכל הסיבות הפרוזאיות - מרשה לעצמו להתענג יתר-על-המידה על כוחן המפתה, הסוחף, של ההכללה ושל האילמות הדרמטית, הגורפת, של ההתבוננות מהצד. רוב האנשים חיים בלונדון כי הם נולדו כאן, כי הם לא מכירים משהו אחר, כי החיים גלגלו אותם לכאן, כי אפשר לעשות כאן כסף ולשלוח הביתה, כי מדברים כאן אנגלית. אבל אני אוהב את העוצמה שבאבחנות של בודריאר. למשל זו על "ההתרגשות המינית שמעוררת הצטופפות הגזעים הפרועה".
המחשבה על
הסיבות של מחר
היא הבית שלי
המחשבות שלך עלי
הן הבית שלי
ההצטברות
בין הקומות
שם גר
בין כאן למקום אחר
נמצא
אף אחד, אף פעם
*יסמין ורדימון היא כוריאוגראפית ורקדנית ישראלית שפועלת באנגליה וזוכה להצלחה רבה. היא גם בת-זוגו של גיא בר-אמוץ וידידה בזכות עצמה. יסמין עובדת על ריקוד חדש וביקשה ממני לשמש כמעצב פסקול ויועץ מוזיקלי בפרויקט.
רביעי, 26 בפברואר 2003: החיים בלונדון
27.2.2003 / 14:45