השחקן הסקוטי דיוויד היימן מתהדר ברזומה מסחרר - הוא הופיע בכל כך הרבה סרטים וסדרות, שקל להתבלבל ולייחס לו תפקידים שאין לו קשר אליהם. כך, למשל, גם אני נופל בפח ומאמין לערך הוויקיפדיה שלו, שמציין שחור על גבי לבן כי השתתף ב"לב אמיץ". אף שאיני זוכר אותו משם, אני שואל אותו בטיפשותי שאלה על הופעתו בו במהלך השיחה בינינו, ועוד מוסיף לכך הקדמה ארוכה על חברי הטוב מהחטיבה שצפה בלהיט חמישים פעם כשיצא לקולנוע. "אני מתנצל, אבנר ידידי היקר, אבל מעולם לא הופעתי ב'לב אמיץ'", הכוכב הוותיק אומר בתגובה.
למרבה המזל, היימן הוא אדם מקסים, שקורא לי בשמי הפרטי ומוסיף "ידידי היקר" אף שמעולם לא נפגשנו קודם לכן, ולא לוקח ללב את הטעות לגבי קורות חייו. אין לו אגו, ולא אכפת לו אם שואלים אותו על סרט שלא הופיע בו במקום על הסרטים שכן כיכב בהם, ולא חסר כאלה. עכשיו הוא מככב ב"השכן שלי אדולף", סרט ישראלי בהפקה בינלאומית של לאון פרודובסקי. אנחנו משוחחים לקראת עלייתו לאקרנים בסוף השבוע הקרוב, ובניגוד לנהוג בימינו, השחקן הסקוטי הוותיק מבקש לא לעשות זאת בזום. "אני לא אוהב לדבר בזום", הוא מסביר. "מבחינתי, הרבה יותר אינטימי לדבר בטלפון".
היימן נולד בגלזגו ב-1948 והתחיל את קריירת המשחק בראשית שנות השבעים. הוא כיכב במשך 12 עונות בדרמת המשטרה המהוללת "Trial & Retribution", גילם את האמרגן האגדי מלקולם מקלארן בסרט "סיד וננסי", והופיע בין השאר גם בסרטים ב"התן", "החייט מפנמה" ו"הנער בפיג'מת הפסים", שהתרחש במחנה השמדה.
"השכן שלי אדולף" מתרחש אחרי מלחמת העולם השנייה, וליתר דיוק ב-1960, רגע אחרי שהמוסד לכד את אדולף אייכמן ארגנטינה. היימן מגלם ניצול שואה שחי בדרום אמריקה, וכמשתמע משם הסרט, חושד כי שכנו החדש אינו אלא הצורר הנאצי. בשגרירות הישראלית המקומית לא מתרשמים בתחילה מן החשדות שלו, כך שהוא נאלץ לפעול בעצמו, ועם הזמן מצטברים אצלו עוד ועוד סימנים לכך שהשכן הינו הפיהרר.
"מרגע שקראתי את התסריט, התאהבתי בדמות ואמרתי לעצמי 'איזה כיף יהיה להפיח בה חיים על המסך'", אומר השחקן בריאיון לוואלה! תרבות. "התסריט היה יפהפה בעיני. זה לא 'סרט שואה' - זה סיפור על שנאה ועל פחד, אבל גם על תקווה ועל גאולה, ובעיקר על סליחה. אני חושב שסליחה, בין אם אינדיבידואלית ובין אם קולקטיבית, היא אחד האקטים האנושיים הכי נפלאים שיש".
הסרט מזכיר לנו שאדולף היטלר גם היה צייר. כאמן בעצמך, מה השקפתך על כך שמפלצת כמוהו עסקה אף היא באמנות?
"היטלר היה אמן, וגם היה אדם שאהב את המשפחה שלו ואהב חיות. ככה זה. בכולנו יש טוב ויש רע, ובכל אחד יש את היכולת לחולל חלילה אלימות איומה. אבנר ידידי היקר, אני פציפיסט כל חיי, אבל אם מישהו יפגע במשפחה שלי, אקח 16-M ואהפוך אותו לריבת תותים".
מה היחסים שלך עם השכנים שלך?
"אני חי בבית משותף, ולכן זו שאלה חשובה מאוד. שכנים רעים יכולים להפוך את החיים שלך לאומללים, אבנר ידידי. בעיקרון, אנחנו חלק מקהילה נהדרת. השכנים מלמעלה הם האנשים הכי נחמדים שאתה יכול לדמיין. הם מתוקים אמיתיים. לעומת זאת, יש שכנה אחת מהגיהנום. יש לה לב טוב, אבל היא טריטוריאלית מאוד. היא כל הזמן נובחת על כולם".
הקרנת הבכורה של "השכן שלי אדולף" התקיימה בפסטיבל לוקרנו בקיץ האחרון. קבוצה של קולנוענים ישראלים פנתה לפסטיבל וקראה לו לבטל את ההקרנה, בגלל שבסרט תמכה קרן רבינוביץ', שהתנאים שלה לא מאפשרים מימון למי ש"פוגעים בסמלי המדינה", "מציינים את הנכבה" וכיוצא בכך. "לא הייתי מודע למחלוקת הזו, אתה מחדש לי", אומר על כך היימן. "מבחינתי, הסרט מציג סיפור נהדר שהיה צריך לספר אותו, ואמנים צריכים לשמור על דיאלוג פתוח. בכל מקרה, ראיתי ב'שכן שלי אדולף' סרט בינלאומי, לא סרט ישראלי".
ואכן, "השכן שלי אדולף" הוא הפקה בינלאומית. המפיקים הישראלים חיים מקלברג אסתי יעקב-מקלברג הרימו כאן מגדל בבל. מאחורי המצלמה עמד פרודובסקי, במאי ישראלי שנולד בברית המועצות, והצילומים התרחשו בקולומביה. המפיקים השותפים הם פולניים וכך גם הרבה מאנשי הצוות, בראשם הצלם ראדק לדזוק. בצד היימן הסקוטי מככב השחקן הגרמני הוותיק אודו קייר, המגלם את השכן החדש והמפוקפק. רוב הזמן הדמויות מדברות באנגלית, אבל יש גם דיאלוגים בשפות אחרות, למשל ידייש.
"תמיד אהבתי ידייש. ראיתי הצגה של התיאטרון היידי בישראל והיא היתה כל כך צבעונית ומלאת היסטוריה ותשוקה. ידייש היא כמו שיר", הוא אומר. "היתה לי מורה פרטית לידייש לצורך הצילומים. היא הפגישה אותי בזום עם כמה שורדות שואה מגלזגו, שרצו לדבר איתי על הסרט הזה ועל הסרטים הקודמים. היו להן הסתייגויות לגבי 'הנער בפיג'מת הפסים". הן חשבו שהוא מתמקד בצד הגרמני ולא בצד היהודי, ושיש בו יותר מדי סימפטיה לנאצים. אני לא מסכים, אני חושב שזה סרט נהדר שהמסר ההומני שלו עבר לכל ילד בסקוטלנד".
"בכל מקרה, היה מעורר השראה להיפגש עם שורדות שואה. הן לא נתנו לשנאה להרוס את החיים שלהן. היה להן ניצוץ בעיניים והרבה חוש הומור, וגם בגיל תשעים, הן כל הזמן פלרטטו איתי".
איך היה לעבוד עם שחקן ותיק וצבעוני בסדר הגודל של אודו קייר?
"ברגע שהוא הגיע לחזרה הראשונה, אמרתי לעצמי שהוא הולך לגנוב את ההצגה. הוא לא סותם את הפה, ועושה יותר רעש מכל שחקן אחר שעבדתי איתו. הוא יחצן נפלא של עצמו. כל עוד שאתה מוכן להקשיב לסיפורים שלו, אפשר להסתדר איתו נהדר, והיה לנו כיף יחד".
אני חייב לשאול אותך שאלות על תפקידים אחרים, והפעם על הפקות שבאמת השתתפת בהן. האם מלקולם מקלארן אי פעם נתן לך פידבק על איך שגילמת אותו בסיד וננסי"?
"היינו אמורים להיפגש, אבל אז הוא ראה את הסרט ומתברר שהוא לא אהב את מה שעשינו, אז הוא ביטל את הפגישה".
זה היה בשנות השמונים. נעבור לימינו - הופעת לאחרונה בפרק של "אנדור", הסדרה המדוברת של דיסני פלוס. אני מניח שזו היתה חוויה שונה לעומת "השכן שלי אדולף".
"בטח. עברתי מהפקה דלת תקציב יחסית להפקה שהיו בה 26 עוזרי במאי וחמש מאות אנשים בסך הכל, שלא לדבר על ההליקופטרים באוויר ועל אמצעי המיגון מהקורונה. הרבה יותר קשה לשמור על האינטגריטי שלך כשחקן בסיטואציה כזו".
ומה דעתך על הסדרה?
"לא צפיתי בה".
באמת?
"אני לא אוהב לראות את עצמי על המסך. לעשות אמנות זו להתפשר, ואתה תמיד מאוכזב. אני ביקורתי מאוד לגבי עצמי, ככה הייתי תמיד. אני מוכן לראות את עצמי רק במקרה אחד - כשזה בהקרנה פומבית מול קהל. זו חוויה אחרת. ראיתי את 'השכן שלי אדולף' בהקרנות שלו בפסטיבלים של לוקרנו ושל טאלין וזה היה תענוג. כיף לראות שהאמנות שעשית מצליחה לגעת באנשים".
אני שוב מתנצל על הטעות לגבי "לב אמיץ".
"זה ממש בסדר, אבנר ידידי היקר".