כחודשיים אחרי שהוקרן בפסטיבל סאנדנס ועורר הדים, "ברוק שילדס: ילדה יפה" עלה בדיסני פלוס. מדובר במסמך תיעודי בשני חלקים. כמשתמע משמו, הוא עוסק בסיפורה של ברוק שילדס, וכרגיל בז'אנר הדוקו-ביוגרפי, הוא מורכב מראיונות איתה ועם מקורביה, וגם משלל קטעי ארכיון, חלקם נדירים.
שילדס, כזכור, היתה ילדת פלא, שהופיעה מול אור הזרקורים בגיל צעיר גם יחסית לילדות פלא אחרות. כבר כזאטוטה היא התחילה לדגמן ולשחק בסרטים, משהו שהמשיכה לעשות גם בנעוריה. הסרטים שבהם פרצה הם הנצחה כואבת לנורמות הפסולות של "הקולנוע האמנותי", של תעשיית הפרסום ושל הוליווד בשנות השבעים והשמונים. בגיל 12, לואי מאל ליהק אותם לגלם פרוצה ב"ילדה יפה", שכלל גם סצינות עירום שלה. בגיל 14, קווין קליין ליהק אותם לפרסומות מיניות לג'ינס וכשספג ביקורת, התגאה "מה אתם רוצים שאגיד? אני ילד רע". לאחר מכן כיכבה גם ב"הלגונה הכחולה", להיט שבו הדמות שלה מסתובבת עירומה לאורך כל הסרט, וב"אהבה נצחית" של הבמאי פרנקו זפירילי, בו נדרשה לשחק סצינה של איבוד בתולים אף שהיתה בתולה בזמן הצילומים, וכדי להוציא ממנה תגובה שתהיה קרובה יותר למציאות שלא הכירה, הבמאי האיטלקי לא היסס להכאיב לה בכוונה כדי לסחוט ממנה זעקות שייראו כמו אקסטזה.
את כל המידע הזה מציג הדוקו בחלק הראשון שלו, לפני שהוא מגיע לרגע הכואב מכל, שהפך לכותרת סנסציונית בכל כלי התקשורת בימים האחרונים. כשהגיעה לגיל קולג', הכוכבת קיבלה החלטה אמיצה: לעצור את הקריירה וללכת ללמוד. היא התקבלה לאוניברסיטת פרינסטון, אחד המוסדות היוקרתיים באמריקה, ועשתה בו חיל. כשחזרה להוליווד אחרי ארבע שנים, כבר היו כוכבות צעירות אחרות שתפסו את מקומה, והיא התקשתה למצוא תפקידים. אז הגיע טלפון מאיש קולנוע כלשהו שהשם שלו לא מוסגר פה. הוא קבע איתה פגישה לדבר על תפקיד פוטנציאלי, והתגלה לה שמדובר באמבוש, בסופו אנס אותה. שילדס מעולם לא דיברה על הטראומה, עד שהגיע הדוקו הזה.
לנה ווילסון ביימה את הדוקו הזה בצורה מיומנת וחשוב מכך - מכבדת ומכובדת. היא מציגה את העדות של שילדס בצורה הכי רגישה שאפשר. החלטה חשובה נוספת: לאורך כל הדרך, הבמאית לא מראה ולו לרגע את סצינות או תמונות העירום של השחקנית, אף שבקלות היתה יכולה לעשות כך בכל מיני איצטלות. זו החלטה משמעותית מבחינה אמנותית ומבחינה אתית והיא מונעת מן היצירה הזו להתגלגל למחוזות סנסציוניים ונצלניים.
קל גם לקטלג את המסמך הזה בתור "הסרט שבו ברוק שילדס מדברת על האונס שלה". זה פיתיון טוב לקהל, אבל יש בו הרבה יותר מזה. יש כאן המחשה לדרך הבוטה והמקטינה, ולעתים גם הפדופילית, שבה מגישי טלוויזיה פופולריים התייחסו אליה ושכמותה, ובכך שימרו והזינו את התרבות הרעילה שבסופו של דבר גם הובילה לפגיעה בה ובאחרות. הדוקו מתחיל עם קטע ארכיון שבו מגיש טלוויזיה מציג אותה בעודה בחיתוליה ואומר לקהל האמריקאי כולו "תראו איזה ילדה יפה, תראו איזה ילדה יפה!". בהמשך לכך אנו חוזים בג'וני קרסון, שהיה בזמנו המגיש הכי אהוב בארצות הברית והיום כבר אפשר להודות שהיה דושבאג וקריפ, והוא מזלזל בכך שהכוכבת הצטיינה באוניברסיטה כמו פרינסטון. "היא קיבלה ציון טוב בשיעור ביולוגיה", מתבדח קרסון בחיוך זחוח, "המורה נתן לה מאה באנטומיה - האנטומיה שלה".
למעשה, שילדס קיבלה מאה בשיעורים אחרים, ולא הודות לנתוניה הפיזיים, אלא בזכות שכלה החריף, יכולת הניסוח הרהוטה שלה ועוד תכונות אינטלקטואליות בהן ניחנה. כל אלה באים לידי ביטוי בדוקו הזה, ובמהלך פורץ דרך של הכוכבת שהוא מנציח: היא היתה אחת הידועניות הראשונות באמריקה שדיברו בצורה פומבית על דיכאון שחוו אחרי לידה, ועשתה זאת כדרכה בצורה מרשימה שפתחה את הדלת לאחרות ושיחררה את השיח.
בזמנו, טום קרוז הסגביר לה בתקשורת שהיא לא מבינה מהחיים שלה לגבי הסיבות שמובילות לדיכאון כזה ולגבי דרכי הטיפול בו, והיא לא נבהלה וענתה לו בחריפות, עם מאמר דעה בניו יורק טיימס ועם התגובה הבלתי נשכחת "שיתמקד במלחמה בחייזרים". הכוכב הסיינטולוג התנצל על דבריו בזמן אמת ולבטח מתחרט עליהם גם עכשיו. אם קיווה לזכות באוסקר על "אהבה בשחקים: מאווריק", הדוקו הזה מוחק כל סיכוי לכך.
"ברוק שילדס: ילדה יפה" נמשך שעתיים ורבע ומרתק לאורך כל הדרך. מבחינתי, הקטע המעניין מכולם מגיע רק לסופו, במהלך ארוחת ערב שגרתית של שילדס, בן זוגה ושתי בנותיהן.
שילדס מדברת עם בנותיה, שתיהן בנות טיפש-עשרה, על סצינות העירום שלה ב"ילדה יפה" לעומת אלה של סידני סוויני ב"אופוריה", ועל איך שצילמו אותה בנעוריה לעומת התמונות שבנותיה מעלות היום בעצמן באינסטגרם. הן מעלות שאלות על מה שהיה, על מה שהשתנה ובעיקר על מה שלא השתנה בתרבות הרעילה שלנו, והן מזכירות לכולנו שהדוקו הזה הוא לא רק סרט עם סיפורים קשים על העבר, אלא גם סרט עם שאלות קשות על העתיד.
קטעי הארכיון בסרט מזכירים לנו שאם רק נתנו לה הזדמנות ראויה, שילדס תמיד הוכיחה שמעל הכל, היא שחקנית מעולה עם תזמון קומי מושלם. בשנים האחרונות, הכוכבת לשעבר מקבלת בעיקר פרויקטים זניחים, אבל אולי הדוקו הזה יזכה אותה בתפקיד חייה, כמו שמגיע לה. ג'ניפר קולידג' כבר הוכיחה השנה שאף פעם לא מאוחר מדי. עכשיו התור של ברוק שילדס.