דארן ארונופוסקי הפך בזכות "רקוויאם לחלום", "ברבור שחור" וסרטים אחרים לאחד הבמאים הבולטים בהוליווד של דורנו, וידוע כאחד שתמיד מחפש פרויקטים מאתגרים ואפילו פרובוקוטיבים. לפני כעשור קרא ביקורת נלהבות על "הלוויתן", המחזה של סמואל הנטר העוסק במרצה לאנגלית שבעקבות טרגדיה אישית התמכר לאכילה רגשית והתנפח לממדים של החיה בשמה ההצגה נקראת.
הקולנוען רץ לתיאטרון, התלהב ממה שראה ומיד החליט להביא את ההצגה אל הבד, אבל הפרויקט נתקע בגלל שלא הצליח למצוא את השחקן המתאים לתפקיד הראשי. כל זה השתנה כשלילה אחד נתקל במקרה בקטע מסרט זניח בכיכובו של ברנדן פרייז'ר, שהיה כוכב בשוברי קופות כמו "המומיה" אבל אז נעלם מהראדר, וחווה הארה - זה בדיוק השחקן שחיפש.
התוצאה היא "הלוויתן", שעלה כאן בסוף השבוע כשבאמתחתו שלל מועמדויות לאוסקר, כולל על הופעתו של פרייז'ר, שנחשב אחד המועמדים המובילים לזכייה. אפשר להבין למה: הוליווד אוהבת סיפורי קאמבק, ואוהבת תפקידים מהסוג שהוא עושה כאן. השחקן עבר טרנספורמציה פיזית ולובש חליפת שומן כדי לגלם דמות השוקלת מאות קילוגרמים, ונוסף לכך עוברת שלל ייסורים גופניים, בדיוק מהזן שמביא פסלונים. באחד הרגעים הקשים, הגיבור כאן מקיא את נשמתו, ובכך מצטרף הסרט הזה ל"משולש העצבות" ו"בבילון" במצעד הסרטים המדוברים שיצאו השנה ומציגים סצינה גרפית של הקאה.
פרייז'ר מיטיב לגלם את הגיבור ברגעי השפל שלו, אבל גם ברגעי השיא. ארונופוסקי סיפר כי בחר בשחקן כי היו בו תשוקה, חיים ואור - ואכן, הכוכב המתקמבק מביא כאן את כל אלה לידי ביטוי, בהופעה מלאת כאב וחדווה באותה מידה.
למרות כל אלה, יהיה זה עוול לקטלג את "הלוויתן" בתור תצוגת התכלית של פרייז'ר ותו לא. החזרה שלו למסך והדרך בה עשה זאת אמנם עזרה לסרט לתפוס כותרות ולרשום הצלחה קופתית יחסית בארצות הברית, אבל היא רחוקה מלשקף את התמונה המלאה.
קודם כל, יש בסרט תצוגות משחק מרשימות נוספות - למשל של הונג צ'או המגלמת את האחות שסועדת את הלוויתן האנושי, שמתקשה לזוז ולתפקד בכוחות עצמו, ובעיקר של סיידי סינק, שפרצה בסדרה "דברים מוזרים". כאן, היא מגלמת את בתו המנוכרת של הגיבור, המגיעה לבקר אותו כשהוא על ערש דווי.
"הלוויתן" ניחן בזרועות של תמנון, והוא שולח אותן לעיסוק בנושאים שונים. עם הזמן מתברר מהי הטרגדיה שהובילה את הגיבור לבולמוס אכילה, ואז מתגלה שזה סרט על זלילה, אבל גם על רעב, ובצד זאת גם על אשמה, אמונה וגאולה.
עם הזמן מתברר כי גם השם "הלוויתן" דו-משמעי. הוא מתייחס לנפח של הגיבור, אבל גם ל"מובי דיק", הקלאסיקה הגדולה של הספרות האמריקאית שעוסקת כזכור בציד של לוויתן. לאורך הסרט, המרצה לאנגלית חוזר שוב ושוב לחיבור שבתו כתבה בחטיבת הביניים על הספר, והפך לפיסת הנייר האהובה עליו בעולם.
למה הגיבור כל כך קשור לחיבור הזה? משתי סיבות. כמרצה לספרות אנגלית, שהקדיש את חייו לנושא, הדבר שהכי מסעיר אותו הוא ניתוח רגיש ומקורי של טקסטים. הוא כבר התייאש מהסטודנטים שלו, תלמידי קולג' שמגישים לו חיבורים חסרי השראה, ודווקא בעבודה שבתו כתבה כשהיתה צעירה מהם בהרבה הוא מוצא את הניצוץ.
הגיבור נהנה לקרוא את החיבור הזה כל פעם מחדש, כי הוא מזכיר לו את מה שהוא מאמין בו בכל לבו: שבתו היא כליל השלמות. הוא סוגד לה, מעמיד אותה במרכז קיומו ומוכן לעשות בשבילה הכל. במהלך הסרט נגלה גם מה הקריב בשבילה.
כל הדברים האלה קורים אף שגיבור "הלוויתן" בקושי מסוגל לזוז, ובטח שלא לצאת מהבית. כמעט כל הסרט מתרחש בדירה, ורובו בסלון. למרות המסגרת התיאטרלית, ארונופוסקי הופך את התוצאה לקולנועית להפליא. יחד עם שותפו הקבוע, הצלם מתיו ליבטיק, הוא מוצא בחלל הזה ומוציא מן החלל הזה עולם ומלואו. כמו ב"רקוויאם לחלום", השניים מיטיבים לצלם את קרני השמש. בכל פעם שהן חודרות לדירה הן משקפות את עולמן הפנימי של הדמויות, שנותר יפהפה גם כשהחזות החיצונית שלה אינה בהכרח כזו.
לכל הפרטים בדירה יש חשיבות. בארון הספרים של הגיבור בולט לעין "Call It Sleep" של הנרי רות', אחד הרומנים החשובים בתולדות הספרות היהודית-אמריקאית. ארונופוסקי עצמו יהודי, והקדיש את הסרט להוריו, שניהם יהודים מסורתיים. בדומה לגיבור הם מורים, אך במקרה שלהם הם לימדו בבתי ספר יהודיים.
מצד אחר, ארונופוסקי מעביר את הגיבור בוויה דולורוזה. כך הוא עשה גם בסרטיו הקודמים, אבל הפעם הסימבוליקה הנוצרית בולטת עוד יותר. ההקבלה בין הדמות הראשית לישו מובהקת גם מהרבה סיבות אחרות, שאי אפשר לדון בהן בלי לחשוף יותר מדי פרטי עלילה. מה שכן אפשר לומר זה שיש ב"הלוויתן" התנגשות מרתקת בין סמלים נוצריים ואלמנטים יהודיים, שמשקפת כמובן את המורכבות של הזהות היהודית-אמריקאית.
בגלל שארונופוסקי נוטה לשים את גיבוריו על הצלב, יש נטייה לראות בו במאי סדיסט. למעשה, הוא קולנוען עתיר חמלה, חסד ואמונה - תכונות שאולי ירש מהוריו, ולא סתם הסרט מוקדש דווקא להם.
ארונופוסקי מאמין שהאדם טוב מיסודו, רוצה בטובתו, ומצטער כשרע לו. אחד הדברים שמשכו אותו מלכתחילה ל"הלוויתן" היה משפט שהגיבור אומר בהצגה על האכפתיות של הזולת, והוא אומר אותו כמובן גם בסרט.
"הלוויתן" מאמין, באמת ובתמים, שכולנו ערבים זה לזה, שכל אחד ראוי לאהבה, שלמילים יש כוח, שאף פעם לא מאוחר לסלוח, וגם שזיכרון אחד יכול להעניק משמעות לחיים שלמים, והוא מביא לידי ביטוי את האמונה שלו בצורה מפעימה. התרגשתי עד דמעות כשצפיתי בו, אני בוכה כשאני חושב עליו גם עכשיו.
הזיכרון האחד הזה קשור בחוף, והוא אחד הרגעים היחידים בהם "הלוויתן" יוצא מחוץ לבית, אבל לפעמים לא צריך יותר מזה. לאור המקום שבו הזיכרון הזה מתרחש, לאור העובדה שלבתו של הגיבור קוראים "אלי" ולאור מה שארונופוסקי מאמין בו, אי אפשר שלא להיזכר בשיר של חנה סנש - לא בגרסה הסופית שאנחנו מכירים היום, אלא בגרסה הראשונה שלו, שבה השורה האחרונה היתה אחרת. בנוסח הזה, השיר מסכם בכמה שורות את הסרט כולו
אלי, שלא ייפסק לעולם:
החול והים,
רשרוש המים,
ברק השמים,
האמון באדם.