סרטים של ארנולד שוורצנגר תמיד מזכירים לי את המורים שלי בתיכון, בימים בהם קרטיב קרח היה זכאי באמת לתוארו. רון כרמלי, אתלט העל שהתגלגל למדי מורה להתעמלות, הושיב אותי על הטריבונות לאחר שבחן את שרירי בעיניו ואמר: "גולדן, תתמקד בקטע של הנפש". לעומתו המורה שלי לפיזיקה, שרה גולדשלג, היתה פרקטית פחות. לאחר ניסוי נוסף שכשל תחת ידי במעבדה בכיתה י', יעצה לי: "שי חמוד, הסיבה שאנשים מתעניינים בפיזיקה היא חוסר ההתמצאות שלהם במרחב".
ראשית לכל שיהיה ברור, "היום השישי" הוא הלאטקע הכי משמין שטעמתי השנה בחג האורות. יש בו קורטוב מהכל: מעט עתידנות בשמן, טיפטיפה פילוסופיה בחלמונים מעורבלים, זרזיף של הומור עצמי במלח, וכל זה נרקח בתוך מחבת אקשן רותחת. הזמן, חברים, עובר. וזו כבר מעלה שאין להתעלם ממנה בימים אלה, בהם ניסים משעל חוזר למרקע. אז למה אני משתף אתכם בצמתים קריטיים בהתפתחותי האינטלקטואלית? מהטעם הפשוט שלארנולד שוורצנגר בטרם חילץ מתחת ידיו את "היום השישי" - לא היתה מזיקה שיחה פורה ומפרה עם שני שועלי חיים חריפים אלה, רון כרמלי ושרה גולדשלג.
גופו של שוורצנגר היה מאז ומעולם עילה מצוינת ל"טוב מאוד" בהתעמלות, אלא שפלא פלאים, במין הפוכה על מהופכת גם לשוורצנגר לא היה מזיק להתמקד בקטע של הנפש. אמנם זורם בדמו אותו דם וינאי שזרם בעורקיו של זיגמונד קשישא, אלא שהוא לקח את העניין הזה עם חדר הכושר מעט יותר מדי ברצינות. כיום, בגיל חמישים וטיפל'ה, שוורצנגר נראה כמו מעגל שנתעקם לצורת אליפסה. דמותו בסרט היא חזות כל הפנטזיות הנקמניות שלנו המנודים מנבחרות הכיתה. אין מה לומר, גופו אינו כתמול שלשום, וגם המבטא לא משהו. היקף שריריו נצטמצם פלאים ואפילו לסתות האבן שלו נדמות עשויות מפלסטלינה.
מה אירוני שמיודענו פוגש בסרט את כפילו במין קריצה המבליעה קוריוז שאינו נעלם מעיניו של כל זב חוטם שתלה את תמונתו מעל לפינת המשקולות בחדרו. שוורצנגר מביט אל עצמו העתידני כמי שעורך הומאז' אחרון למי שכעת קצת קשה להאמין שהיה בעבר (באם באם!) - גיבור פעולה של ממש. אין שעה טובה מזו להתמקד בקטע של הנפש, רגע לפני שהגוף נהפך לאנדרטה בצלמו, זכר לדמותו שלו עצמו. גוף הארי האוסטרי דומה בסרט לבלון שנתרוקן מאוויר ומשייט בחדר בקול נפיחה נרפה.
שוורצנגר, מאז ימי "קונאן הברברי", השתעשע ביומרות פילוסופיות. מ"זיכרון גורלי", דרך "שליחות קטלנית" (1-2), ואפילו בממבו ג'מבו השטותי עם אמה תומפסון ניסה תמיד לגרד את הציפוי החיצוני של שכבת המחשבה העליונה, כמו מציב בפניו של הצופה בסרטיו סימן שאלה, לפניו אין בעצם כל שאלה.
אם השמועה נכונה, ואלוהים אכן שכיר של "אם.ג'י.אם", אולי יקל להבין מדוע שוורצנגר יוצא חמוש במטול אר.פי.ג'י אלטרנטיבי, לפתור את חידת היקום. שהרי אלוהים עסוק מדי בניירת. למי נקרא להציל את העולם (שוב ושוב ושוב!)? לתלמיד הכי חלש בכיתת המדעים! עצם שאינו מודע לנפח שהוא תופס בחלל סובל מבעיית התמצאות במרחב. שוורצנגר עונה להגדרה במדויק, משוטט בחלל כמו היה תחנת לווין רוסית ומחפש אחר משמעות לקריירת הקולנוע המזדקנת שלו. חזרה לאחור, אל נוסחאות שעבדו בעבר, אינה הפתרון הנכון. או כמו שאמרה המורה שלי לספרות, אנה קסטרו: "אם כבר להעתיק בבחינה, אז לפחות מהטופס הנכון".
אולי תעבוד קצת על הקטע של הנפש?
31.12.2000 / 10:53