הרנסנס הגדול של אולפן האנימציה של וולט דיסני התחיל בשנת 1989 עם "בת הים הקטנה". אחרי עשור קודר במיוחד של החברה (כמה קודר? צפו בהזדמנות בסרט "הקדרה השחורה" מ-1985), החברה חזרה לעשות את מה שהיא עושה הכי טוב: לעבד אגדות ילדים אהובות לסרטי קולנוע קסומים. "בת הים הקטנה" זכה בשני פרסי אוסקר, דבר שנראה היום כמעט טריוויאלי לסרטי דיסני, אבל האמת היא שאלה היו הפסלונים המוזהבים הראשונים של דיסני מאז 1971.
מי שגדל בשנות השמונים, כמו כותב שורות אלה, לא ישכח את הפעם הראשונה שהוא ראה את בת הים הקטנה. הכרתי את השירים בעל פה, בעברית ובאנגלית, ולמעשה עד היום אני טוען שהדיבוב לעברית בכיכובם של אמנים גדולים כמו שלומית אהרון, דני ליטני, רחל אטאס ואלי גורנשטיין לא נופל במאום מהמקור.
שנים עברו, ונולדו לי ילדות, והן התאהבו גם בסרט של דיסני - ובכלל בבנות ים. יום אחד נכנסתי עם הבת הגדולה לחנות ספרים והיא ביקשה לקנות את הספר המקורי שכתב הנס כריסטיאן אנדרסן (בתרגומו של משה בן שאול). להפתעתי, הספר מ-1837 מקבל טוויסט אפל בסיומו. הכי רחוק מהסוף הטוב של דיסני. בת הים הקטנה (לה אנדרסן לא טורח לתת שם בכלל) מגלה שאהבה יש רק באגדות, ונתקלת בדילמה רצחנית במיוחד - שבסופה היא בוחרת לוותר על נשמתה.
בתוך הפער בין הגרסה המקורית והאפלה לבין הגרסה השמחה והצבעונית של דיסני נכנסת הפקה חדשה של תיאטרון המדיטק בחולון לאגדה האהובה. הגרסה החדשה שעובדה לבמה על ידי אורי אוריין ומבויימת על ידי נועם שמואל היא מלאכת מחשבת של כישרון ויצירתיות במובן הלואו-טקי של המדינה. בלי CGI או אנימציה ייחודית. בלי תעלולי במה. רק שחקנים מוכשרים, שירים יפים, בובות חמודות ומשחקי אור וחושך. זה תבשיל שילדים יכולים ליהנות ממנו ולהתחבר אליו בלי לנסות לפענח את כל המרכיבים והתבלינים, כי הכל פשוט עובד.
לסיפור המעשייה המוכר של התאהבות ואובדן קול, עליו נכתבו כבר מאות מאמרים אקדמיים, הוכנסה הפעם גם מלחמה גדולה בין בני הים לבני האדם. זו בחירה מעניינת להציג כזה יקום, בטח לילדים ישראליים שחיים בדיכוטומיה המלחמתית הזאת מרגע לידתם בערך. היוצרים הישראליים בעצם עושים פה את הגרסה האלף של "רומיאו ויוליה". זוג שמתאהב כנגד כל הסיכויים ומחליטים לשחות (תרתי משמע) נגד הזרם.
יש שלל גרסאות מודרניות של סיפור האהבה של שייקספיר (כמו "סיפור הפרברים" או "קזבלן"), ובאופן טבעי כשהקהל בנוי על ילדים - הקונפליקט בין האהבה לשנאה המולדת נפתר בצורה הטובה ביותר. ובכל זאת, לא הייתה תחושה ילדותית למחזה, והניצחון של הטוב על הרע לא הרגיש קיטשי. זו מחמאה די גדולה, בטח להצגת ילדים.
אולי כדי להבדיל מהגרסה המקורית של אנדרסן או מ"אריאל" של דיסני, בת הים הקטנה בחולון נקראת לונה. אפשר לטעון שיש פה טוויסט פמיניסטי יפה על המקור. אנדרסן, שהיה הומוסקסואל בארון, נהג להתעלל לא מעט בדמויות הנשיות בספרי הילדים שלו - ומאז יוצרים רבים נאלצים לעבד את הסבל שהוא ברא להן ("פרוזן" של דיסני הוא ביטוי דומה לזה) ולמצוא בו את אהבת האדם. הגרסה החדשה עושה את זה היטב.
לונה - בגילומה של מעין רחימה הנהדרת - היא הרבה יותר מנסיכה יפה ומפונקת אלא לוחמת אור אמיצה שמתעקשת לא רק על האהבה שלה אלא גם על האידיאלים שלה. בעבר בת הים הקטנה ויתרה על הקול שלה בשביל האהבה, והפעם היא לא מוותרת על כלום. בלי להיכנס לספוילרים, אפשר רק להגיד שהמסר לילדים (ובעיקר לילדות) שעולה מההצגה חיובי מאוד. ואולי כל זה לא משנה, אם מתנתקים רגע מהמקורות ומהמסביב, נשארים פשוט עם הצגה ממש ממש יפה ומומלצת, לילדים ולצעירים ברוחם. נראה אם תצליחו לא לזמזם את השירים בדרך הביתה.
בקטנה
כל ילד שמגיע להצגה בתיאטרון המדיטק רוצה להיכנס גם לספריית הילדים הסמוכה. משהו בעיצוב של המקום ובגישה המאוד זורמת שלו (לא תמצאו פה ספרניות שמהסות ילדים) מושך את הילדים להתעניין בספרים, לשבת על כורסאות ופשוט לצלול לתוך עולמות הדמיון. מומלץ להורים להקדים את הגעתם להצגה (או לחילופין לא למהר בסיומה) כדי לבלות זמן בספריה, שפתוחה גם בשבתות.
בתוך הספריה נמצא "סינמטק הילדים". אולם קולנוע נסתר בשם "הביצה", שאכן מעוצב בצורה אליפטית, עם ספות ישיבה צבעוניות וחביבות שיוצרות ספייס בין היושבים, דבר שכל כך חסר באולמות הקולנוע שלנו (בעיקר בהקרנות של סרטי ילדים). באולם מציגים סרטי ילדים, שמלווים בפעילויות העשרה והרצאות מותאמות גיל תחת השם "מפגש מהסרטים". כך למשל בשבוע שעבר ישבנו לנו על ספה וראינו את "צעצוע של סיפור" האהוב של פיקסאר, שהיה מלווה בהרצאה של סהר זוארץ על הפחד הטבעי שלנו משינויים שנכנסים לחיינו. ההשוואה בין הפרנצ'ייז של טוי סטורי לבין "בייבי בוס" ו"החיים הסודיים של חיות המחמד" לימד את הילדים שיעור או שניים על קולנוע, אבל בעיקר על החיים.