בשבוע האחרון רשם "טאר - המנצחת" ציון דרך: הוא הפך לאחד אחד מארבעת הסרטים היחידים בהיסטוריה שזכו בפרס הסרט הטוב ביותר של כל אחד מארבעת איגודי המבקרים המובילים. איגודי המבקרים של לונדון, של ניו יורק ושל לוס אנג'לס, וגם ה- National Society of Film Critics: כולם בחרו בו כפנינה הכי גדולה של 2022. הסרטים הקודמים שרשמו את ההישג הזה הם "רשימת שינדלר", "סודות אל.איי" ו"הרשת החברתית" - כולם קלאסיקות מודרניות.
נוסף לכך, "טאר - המנצחת" גם מועמד לשישה פרסי אוסקרים, כולל בקטגוריות המרכזיות - הסרט, הבמאי (טוד פילד) והשחקנית הראשית (קייט בלנשט). כעת, סוף כל סוף הוא עולה גם אצלנו, כמה חודשים לאחר שכבר עלה בקופות ארצות הברית ונכשל בהם. עם זאת, הפנינה הזו זכתה לחיים מחודשים בסטרימינג, והפכה לאחד הסרטים הכי מדוברים ברשתות החברתיות. הרעש סביבה מוצדק: מדובר במגנוס אופוס שאפתני, ייחודי, נועז, מורכב, סוחף, מהפנט ועשוי לעילא ולעילא. בראבו.
במקור נקרא הסרט פשוט "Tar" כשם הגיבורה שלו, אישה בשם לידה טאר, בגילומה של בלנשט. בהפצה הישראלית הוסיפו גם את השם "המנצחת", כיאה למקצוע שלה - מדובר באישה הראשונה שמונתה למנצחת התזמורת הפילהרמונית של ברלין, ושברה תקרת זכוכית בעולם הגברי של המוזיקה הקלאסית.
כשאנו לומדים להכיר את לידיה טאר, מתברר לנו שהיא כוח טבע, ונראה לנו שהיא בלתי ניתנת לעצירה. אך אז עולות נגדה חשדות הקשורות בניצול כוחה לרעה, והיא נדרשת להתמודד עם כוח טבע אחר: תרבות הביטול.
לידה טאר, חשוב להבהיר, היא דמות פיקטיבית. אך התסריטאי-במאי טוד פילד כתב ועיצב אותה בצורה כה משכנעת, ובלנשט משחקת אותה באופן כה מרשים, עד שקל לטעות ולהאמין כי מדובר באישה אמיתית. ברשתות החברתיות כבר התחילו טרנד: להתייחס אליה כסלב בשר ודם, ולא כיציר דימיון. כך, למשל, אם הכוכבת שמגלמת אותה מסתובבת במקום מסוים, אז מעלים באינסטגרם פוסטים כמו "לידיה טאר נצפתה היום ברחובות לונדון".
"זה מחמם את לבי", אומרת לי בלנשט כשאני שואל אותה על כך, במהלך ריאיון שמתקיים בזום עם כמה עיתונאים מרחבי אירופה לקראת צאת הסרט בישראל. "מרגע שהסרט יוצא, אני כבר לא שולטת בדמות. אנשים עושים מה שהם רוצים. אני מגלמת אישה בגיל המעבר, שעוסקת במוזיקה קלאסית - לא חלמתי שדמות כזו תעניין כל כך את סוג האנשים שמשתמשים באפליקציות. זו הרי דמוגרפיה אחרת לגמרי".
שאלתי את בלנשט גם מה ההבדל בין לגלם דמות שקיימת באמת ודמות פיקטיבית כמו לידיה טאר, ואם בשלב מסוים השתכנעה גם כן שהיתה אמיתית - ואם כן, מה היא חושבת עליה. בתגובה, השחקנית פוצחת במונולוג ארוך.
"לגבי הגישה, את אף פעם לא יודעת מאיפה תגיע ההשראה. את חייבת לדמיין שהדמויות קיימות, אבל את צריכה לעבוד עם השחקנים האחרים, לרקוד עם הצלם ובעיקר עם הבמאי. היה חשוב להבין איך טוד הולך להסתכל על הדמות. אפשר הרי לשחק אותה בהרבה דרכים", אומרת בלנשט. "מראש, טוד אמר לי שהוא היה רוצה שנהיה בתוך הראש שלה. זו היתה גישה של זבוב על הקיר. זה הזמין גישה מסוימת של משחק. מה שהועיל זה שהיה לי הרבה זמן לעבוד על הדמות, ולאפשר לדברים האלה להתפתח. יש הפקות בהן עובדים מהר ואפילו אין זמן לחזרות. הפעם, בגלל שההפקה היתה בזמן הקורונה, יכולתי לשבת ולחשוב - מה הגישה של לידיה למוזיקה? איזה סודות יש לה? איזה שקרים היא סיפרה לעצמה? היתה לי כאן הזדמנות נדירה לתת לדברים להתבשל, וגם קיבלתי מהבמאי אמון מוחלט באופן יוצא דופן".
"אני מלאה בספקות. לא הייתי מגדירה זאת חוסר ביטחון - ספקות. איך אני מתחילה? מאיפה אני מתחילה? האם אני יכולה לעשות את זה? ואם אני מאמינה שאני יכולה, האם זה היבריס? כשהבמאי בא ואומר לך 'את יכולה לעשות את זה, אני צריך אותך שם', אז אני אומרת 'בוא נעשה את זה'. אני מתעלה מעל הספקות האישיים ועושה את זה. מה אני מרגישה לגבי לידיה? מה שלא חושבים עליה, חייבים להעריך אותה. היא מפחדת להיחשף, ויש לה המון פחדים באופן כללי, אבל היא עומדת על הפודיום ונלחמת על מה שהיא עושה. יש בה נחישות ואומץ".
לידיה עובדת גם כמורה למוזיקה, ובכל העבודות שלה היא כוחנית, תובענית וביקורתית. מה דעתך על המתח הזה, בין החתירה למצוינות והרצון לשמור על סביבת עבודה בריאה?
"זו שאלה מסובכת. היא רלוונטית לכל התעשיות, לא רק לעולם התרבות. בכל פעם שפרצתי מחסום, זה קרה כי אנשים אמרו לי אמת קשה, שהיה קשה לשמוע. לפעמים במאי צריך להגיד לך 'זה לא עובד, זה לא טוב מספיק, צריך לנסות שוב', ובלי שתרגישי שזו ביקורת. לא אומרים לך 'את לא יכולה לשחק', אומרים לך 'הדבר המסוים שעשית לא עבד מספיק טוב'. ביקורת היא חשובה אבל צריך גם לדעת איך להעביר אותה. כשעובדים עם קולקטיב, צריך להבין מתי אנשים מסוגלים להכיל את הביקורת ומתי הם לא מסוגלים לשמוע אותה".
"טאר - המנצחת" הוא סרט שאין בו שחור ולבן. את חושבת שהקהל מסוגל להכיל את זה כיום?
"אנחנו חיים בזמנים מפלצתיים, וזה מוביל אותנו לחפש מישהו להאשים, לחפש את האיש הרע. קל יותר לעכל נרטיב פשוט מאשר נרטיב שאין בו תשובות פשוטות. 'טאר' הוא לא סרט כזה, הוא סרט שמעורר דיון ומעורר אי-נוחות ואין הרבה מקום לדיונים כאלה בימינו".
לידיה טאר, יש לציין, היא לסבית, ומנהלת מערכת יחסים עם אישה, בגילומה של השחקנית הגרמניה נינה הוס. השתיים מגדלות יחד ילדה, והמנצחת לא מהססת להפגין את הכוחניות המזוהה עמה כשילדה אחרת מציקה לה בחצר בית הספר. במסגרת האיקוניזציה של הסרט ברשתות החברתיות, הדמות הפכה לאייקון של הקהילה הגאה, וכשבלנשט נשאלה על כך היא הגיבה בהתלהבות האופיינית לה "יה, בייבי!", הכריזה. "אקבל את הסטטוס הזה בשתי ידיים".
את בלנשט אין צורך להציג. היא כבר זכתה באוסקר על הופעתה כקתרין הפבורן ב"הטייס" ועל תפקידה ב"יסמין הכחולה" של וודי אלן, והיתה מועמדת לפרס פעמים נוספות בעבר, למשל על "אליזבת" ועל "קרול". היא זכתה בפרס השחקנית בפסטיבל ונציה על הופעתה ב"טאר - המנצחת" ומועמדת מובילה גם לקטוף את האוסקר, ומעל הכל - היא פשוט אחת משחקניות הקולנוע הגדולות בימינו, אם לא הגדולה ביותר.
בלנשט היא גם אורחת קבועה בכתבות שער של מגזינים מובילים. לה-מונד הצרפתי הקדיש לה למשל כתבת שער בשבוע שעבר, ובהזדמנות זו אמרה - "אני בת 53. זה שלב שבו אני שואלת את עצמי - האם אני בעיצומה של הקריירה או בסוף הקריירה? התשובה המנומסת היא 'באמצע הקריירה', אבל בשביל שחקנית מהמגדר שלי ובתעשייה הזו, התשובה אחרת. האמת היא שאני קרובה יותר לסוף הקריירה. 'טאר' מדבר בין השאר על הזמן שנשאר, ולא נשאר לי עוד הרבה זמן".
בניגוד לבלנשט, את התסריטאי-במאי טוד פילד אולי בכל זאת יש צורך להציג, שכן מסלול הקריירה שלו יוצא דופן. הוא התחיל את דרכו כשחקן, ובין השאר הופיע בצד טום קרוז ב"עיניים עצומות לרווחה". בתחילת שנות האלפיים פרץ כבמאי עם יצירת הפאר "בחדר המיטות", וכמה שנים לאחר מכן כתב וביים את "ילדים קטנים" שזכה גם כן להערכה גדולה.
נראה היה שהוא בדרך הבטוחה להפוך לאחד הבמאים העסוקים והמוערכים בהוליווד, אלא שאז פילד פשוט נעלם במשך כשני עשורים, וחזר רק השנה עם "טאר - המנצחת", שהתגלה כאחד הקאמבקים המרשימים של דורנו.
פילד לא יהודי, אבל "טאר - המנצחת" מתגלה כסרט שיש בו אינספור תמות ורפרנסים יהודיים. כבר בתחילתו, הגיבורה משוחחת על שני מושגים בעברית, "כוונה" ו"תשובה", אותם למדה מעבודתו של האליל שלה, לאונרד ברנשטיין. רוחו של מלחין יהודי אחר, גוסטב מאהלר, מרחפת בהמשך מעל הסרט, שיש בו גם אזכורים לתזמורת הפילהרמונית הישראלית ולקולנוע הישראלי. נוסף לכך, גם השואה מככבת בתסריט.
"לידיה כפיתיית כלפי לאונרד ברנשטיין, אז העניין היהודי התחיל משם", אומר פילד. "אי אפשר לדבר על ההיסטוריה של המוזיקה הקלאסית בלי לדבר על מלחינים יהודים. אי אפשר לדבר על מוזיקה קלאסית בלי לדבר על מאהלר, אז ברור שהוא יהיה נוכח בסרט. הנאצים מחקו מההיסטוריה הרבה מלחינים יהודים גדולים, כולל כאלה שרק עכשיו מתגלים. זה נושא שקראתי עליו הרבה ומבחינתי היה טבעי שיהיה בסרט".
בדרך כלל, כשאנחנו רואים סרטים על אנשים המנצלים את כוחם לרעה - מדובר בגברים סטרייטים. כאן, מדובר באישה לסבית. למה בחרת דווקא את הדמות הזו?
"אני חושב שהקהל כבר קצת קהה לגבי סיפורים על גברים כאלה. גברים סטרייטים הם מאז ומעולם מי שהחזיקו במוקדי הכוח - מעולם לא מינו אישה לנצח על אחת מן התזמורות הגדולות בגרמניה, וגם לא על אחת מחמש התזמורות הגדולות באמריקה. כולנו כבר יודעים איך צריך להרגיש לגבי גברים שניצלו את כוחם לרעה, אבל מה לגבי נשים לסביות? הן הרי מעולם לא שלטו במוקדי הכוח. היו הרבה שאלות שרציתי לשאול - למה אנשים מתנהגים ככה? למה בכלל אנחנו מרגישים צורך לשלוט באנשים? ואיך זה שאנחנו כחברה משתפים פעולה עם התנהגויות רעילות, מפנים מבט ומאפשרים לעיוות הזה להימשך? היה לי חשוב למצוא עדשה חדשה ואחרת לבחון את הנושאים האלה".
בהיותך גבר סטרייט, היססת לעשות על אישה לסבית?
"לא. אני מספר סיפורים. אני יכול לספר סיפור על גבר, על אישה ועל חמור. אני בעסקי העמדת הפנים".
אין בסרט שחור ולבן, אין לו מסר חד-משמעי ואין לו סוף ברור. זה לא מתכון להצלחה בקופות.
"אנשים כועסים עליי בגלל הסרט הזה, כולל אנשים שכותבים על קולנוע לפרנסתם. כועסים עליי כי אני לא מנפנף בדגל ואומר 'ככה אני מרגיש'. נכנסתי לקולנוע כי רציתי לעשות סרטים מסוג מסוים - סרטים שמשאירים אצל הצופה את ההחלטה מה להרגיש ומה לחשוב, זה הקולנוע שמעניין אותי.
"כיום, יורים עלינו אינפורמציה מכל עבר, וקשה שלא לגבש דעה נחרצת לגבי אנשים שלא פגשנו ולא נפגוש. הכל שחור ולבן. אין זמן לעכל ואין זמן לעבד. הסרט הוא חוויה מסוג אחרת - אני מזמין אותך לבלות שעתיים וחצי עם הדמות הזו ולשאול שאלות. פה זה לא טוויטר".
יש בסרט כל כך הרבה, אבל אם היית צריך לסכם אותו בשאלה אחת, מה השאלה הזו?
"אני אתן לזוגתי לעשות את זה. היא אמרה לי שהסרטים שלי כמכלול, וגם הסרט הזה כמובן, עוסקים בשאלה אחת - איך אנחנו שופטים דברים. מי אשם? מי חף מפשע? והאם אפשר להיות שני הדברים ביחד באותו זמן? כנראה שכן. לפעמים אנחנו מלאך ולפעמים אנחנו שטן".