בעונה ה-15 של תכנית הריאליטי-שירה "אקס פקטור בריטניה", התפתח ויכוח מעניין בין השופט הוותיק סיימון קאוול, לבין המצטרף הטרי לפאנל השופטים - רובי וויליאמס. קאוול העיר לאחת המתמודדות כי היא "לא דייקה בכל התווים", דבר שנגע באיזה עצב אצל וויליאמס. האחרון הגיב במחאה: "אבל היא דייקה ברוב התווים!". רובי המשיך ונתן דוגמה מהחיים המקצועיים שלו: "זאת העבודה שלי. אם אני מצליח לדייק ב-75% מהתווים, אני יודע שהייתה לי הופעה טובה".
זה היה ויכוח פילוסופי מעניין, כזה שנדיר למצוא בתכניות ריאליטי בערוצים מסחריים. קרב מאסף בין הדיוק הפרפקציוניסטי שדורשים שופטי הריאליטי, לבין הגמישות הריאליסטית של אגדת הפופ המנוסה, שיודעת מה באמת הקהל מחפש בהופעה, וזה בדיוק ה-X פקטור, שהוא מעבר לכל דיוק ווקאלי. נזכרתי בוויכוח הזה אתמול במהלך הופעה של שופטת אקס פקטור אחרת, מירי מסיקה, שנתנה הופעה של 100% דיוק בהיכל התרבות בתל אביב.
למעשה, אם בדיוק עסקינן, אז יש לדייק ולציין כי הדיוק שלה היה מדויק למשך 25 מתוך 26 שירים שבוצעו בהופעה. גם כשהיא העלתה לבמה את ריטה, ולא טרחה אפילו להסתיר את ההתרגשות שלה מלחלוק את הבמה עם דיווה שהיא גדלה עליה - מירי מסיקה לא ירדה לרגע מ-100%. היא הייתה מסובבת כל כיסא, מרימה כל מסך, והשופטים בכל תכנית היו רבים כדי לצרף אותה לנבחרת שלהם. שילוב של כישרון, חן ומקצוענות.
ואז, אחרי שריטה ירדה מהבמה, עמוק לתוך החלק האחרון של המופע, מסיקה ביצעה את "מפחד עלייך", ופספסה באחת העליות לצלילים הגבוהים. אצל אמנים שמופיעים עם אוטו-טיון זה לא היה מורגש בכלל, אבל מסיקה לא צריכה עזרים מלאכותיים כדי להישאר במשחק, להפך - האותנטיות שלה הופכת אותה לפרפורמרית כל כך מהפנטת. זה שיר קשה לביצוע, בטח בלייב, והאתגר מוציא ממסיקה את המיטב. רגע אחרי הפספוס היחיד שלה בהופעה, השירה עוברת לראפר איזי (שקולו מושמע בפלייבק ופרצופו מוקרן על המסכים), ואז מסיקה לוקחת נשימה וחוזרת לזון. היא מדייקת ב-100% מהרגע הזה ועד סוף המופע. זה כל כך מרשים, ומסיקה גורמת לזה להיראות כל כך קל. למען הסר ספק: זה כל כך לא. כנראה שהיא באמת שחקנית טובה.
בסופו של דבר, זאת המחשבה הראשונה שיוצאים איתה מההופעה של מירי מסיקה: מדובר בזמרת ששרה ממש טוב. ממש ממש טוב. אפשר להתווכח לגבי איכות השירים שלה ועל הפאתוס הבימתי שלה, שנראה שתקוע עדיין על מוד של מחזמר בווסט-אנד הלונדוני - אבל אי אפשר להתווכח לגבי היכולת שלה לקחת מיקרופון ולשיר כל שיר כאילו זה הדבר היחיד שהיא רוצה לעשות עלי אדמות. העובדה שהיא נהנית כל כך לעשות את הדבר שהיא כל כך טובה בו רק הופך את הכל ליותר מהנה לצפייה.
הפרפקציוניזם המוזיקלי הזה יושב עליה היטב כמו הכפפות השחורות שהיא עוטה על הידיים והשמלה השחורה של המעצב אלון ליבנה, שכמעט כתבתי עליה שהיא "סקסית", אבל באקלים הנוכחי אני לא בטוח שאפילו על פרטי ביגוד מותר לתת הערות שכאלה. בעידן אחר אולי הייתי מחמיא גם להופעה החיצונית של הזמרת עצמה, ממקום טהור של מתבונן אובייקטיבי מהיציע, אבל לשמחת כולנו אנחנו חיים בתקופה מתקדמת יותר, כזאת שבוחנת אירועים בוואקום ובתנאי מעבדה סטריליים. כאילו שמלה יפה של מעצב יצירתי לא יכולה להפוך הופעה משובחת לאחת בלתי נשכחת, בלי שום קונוטציות מיניות או החפצה.
בכל מקרה, לא רק השמלה הייתה סקסית אלא הבמה כולה, שעוצבה במין פיוז'ן של מופע פלמנקו במדריד, מועדון חשפנות בווגאס ומערות מאטמאטה בתוניסיה. בנוסף ללהקה הגדולה של מסיקה, הצטרפו לבמה גם שתי רקדניות שהוסיפו בלבול ויזואלי חיובי לבמה. על פניו זה נשמע עמוס ומצועצע, אבל התוצאה הסופית הייתה יפה ומעודנת, עם משחקים יפים של אור וצל שהשפיעו על האולם הגדול של היכל התרבות, והוציאו הרבה קריאות התפעלות מהקהל.
כמו אצל הרבה יוצרות ויוצרים, האלבום הראשון של מירי מסיקה הפך למין מעמסה חיובית על הסטליסט. האלבום הגדול ההוא, שהזניק אותה למעמד של אחת הכוכבות הגדולות במדינה ב-2005, הוא עדיין אוסף הלהיטים המושלם שלה, וזה שהקהל כנראה עדיין הכי מחכה לו. זו תחושה מוכרת מהופעות של אביתר בנאי, שלומי שבן או היהודים. האמנים מתקדמים, הופכים למורכבים יותר, עמוקים יותר - והקהל רוצה דווקא את הישן והבוסרי. השילוב של שישה שירים מהאלבום הגדול ההוא הרגיש סביר בהחלט, וכך גם הסיום של המופע, שהורכב משלושה שירים מאותו אלבום - "נובמבר", "לשם" ו"שיר תקווה" שחתמו את הערב.
המופע נפתח עם שישה שירים מתקופות שונות מהקריירה של מסיקה, באווירה מאוד רצינית, כמעט אופראית. מי שמכיר את הדמות הבימתית המאוד פטפטנית של מסיקה - שאפשר לטעון שפספסה קריירה לא פחות מצליחה בתחום הסטנדאפ - בטח לא הבין מה קרה לפרפורמרית הכמעט שכונתית, שהפכה לפתע למרוחקת ומאופקת בצורה לא אופיינית. שישה שירים בלי לעצור ולדבר עם הקהל? מה, כמה חודשים בלונדון והיא הפכה לבריטית קרה? ואז, אחרי "באה אליכם" שהוקדש להוריה שישבו בקהל, נשבר קשר השתיקה (המתוכנן מראש) ומסיקה כאילו שינתה דמות, והפכה ממירי מהווסט אנד למירי פרום דה בלוק.
היא הציגה שיר חדש ומהמם בשם "אחת בלילה", שהולחן למילים שכתב אסי דיין במייל בזמן שאושפז בבית החולים הפסיכיאטרי בגהה. בהמשך נתנה את הטייק הפמיניסטי לכאורה ל"זמר שלוש התשובות" של נתן אלתרמן; הרביצה תורה עם "איך לפעמים אני" של מאיר אריאל ונכנסה לנעליהן הענקיות של ברברה סטרייסנד ובילי הולידיי עם "My Man". גם כשהיא עברה לשיר בערבית את "לאמוני" של הדי ג'ואיני התוניסאי, זה הרגיש כל כך קרוב ונכון. התברר כי דווקא בקטעים בהן היא מבצעת שירים של אחרים (כך גם בדואטים עם ריטה), מסיקה מתגלה בשיאה כפרפורמרית - שיכולה כמאמר הקלישאה להפוך כל שיר לשלה. באופן מפתיע, דווקא בשירים שלה העיבודים לפעמים הרגישו כאילו היא מנסה להיות מה שהיא לא, כך למשל ב"לשם" שזכה למין מקצב ספרדי מתחכם, ולפתע לא הרגיש כמו הסיגנצ'ר סונג של מסיקה.
היו כמה רגעי שיא במופע, בין השאר הביצוע של השיר "עומר שריף" מהמחזמר "ביקור התזמורת", שמצטט מהלכים מוזיקליים ערביים קלאסיים, בין השאר מתוך "אינתה עומרי" של אום כולתום. זו ההופעה הראשונה של מסיקה בישראל מאז שחזרה מלונדון, שם גילמה את התפקיד הראשי במחזמר. "שם הייתי רק דמות על במה ואנשים באו לראות את הדמות, כאן אני בדמות עצמי ואתם בכל זאת באים לראות", אמרה ברגע של צניעות לא מזויפת.
רגע שיא נוסף הגיע באופן מפתיע דווקא ב"שיר לשירה", אותו קאבר ישן שעשתה ליצירת המופת של יהונתן גפן מהספר "הכבש ה-16", שהלחינה קורין אלאל אי שם בלב, לפני הרבה מאוד שנים. אני חושב שלא שמעתי את הגרסה של מסיקה לשיר בערך מאז שהוא יצא באלבומה הראשון. למען האמת, לא אהבתי אותו במיוחד בזמן אמת. הרגשתי שהיה חסר לו את אותו קסם ספציפי שקורין אלאל הביאה לשיר, שהפך אותו לשיר בלתי ניתן לכיסוי.
מסיקה לא ניסתה להמציא את השיר מחדש, אלא שהפעם היא שרה אותו מנקודת מבט של אמא. זה אותו שיר, אותן מילים, אותו קול ואפילו אותה זמרת בדיוק - אבל בהופעה שהקיר הרביעי בה שבור כבר מהסצנה הראשונה, התחושה היא שהקהל הופך לחלק מהמשפחה המורחבת של מסיקה (שנראה שממילא מאכלסת רבע מהאולם גם ככה). אנחנו מכירים את האישה על הבמה. בשלב הזה במופע, היא האחות שלנו, הבת שלנו או הדודה שלנו. כשהיא שרה את "שיר לשירה" הפעם זה מרגיש כאילו היא מכניסה אותנו לרגע האינטימי שלה. אנחנו איתה בחדר בזמן שהיא שרה שיר ערש לתינוקות שלה. היא עושה את מה שמוזיקה עושה הכי טוב. היא נותנת לנו להירגע. מוצאת לנו מפלט מתלאות העולם, מגוננת עלינו מהכיעור שבחוץ. בתקופה הנוכחית זה המצרך הכי יקר שיש.
בקטנה
כל אמן שעולה על במה בישראל בימים אלה, בטח בתל אביב, צריך להחליט אם הוא מתייחס למצב הפוליטי בארץ או שלא. שבוע וחצי אחרי שהתארחה במופע מעורר ההדים של שלומי שבן בבית האופרה, מסיקה ידעה בדיוק מה המחיר של התבטאות כזאת יכולה להוביל. אם תדבר נגד המהפכה המשפטית, היא עוד עלולה למצוא את עצמה על המנגל של שמעון ריקלין, ינון מגל ודומיהם. אם לא תאמר כלום, זה יכול להשתמע כאדישות למצב, או פשוט לתמיכה ברפורמה (דבר לגיטימי לחלוטין, אגב).
מסיקה, שכנראה בכל זאת למדה שיעור בדיפלומטיה מהאנגלים, בחרה שלא להתעלם לחלוטין מהמצב, ומצאה דרך ביניים - פשוט לצחוק על המצב. היא סיפרה שלא לצורך לכאורה את סיפור המחזה של "מצחיקונת", בו בסוף הולכת דמותו של עומר שריף לכלא לאחר שמעלה בכספים. "זה מה שפעם היינו עושים לאנשים שמועלים בכספים", היא מוסיפה ביובש, וזוכה למחיאות כפיים סוערות מהקהל. לא צריך להיות שמאלני בשביל לצחוק מבדיחה טובה שמבוצעת בטיימינג מושלם. זו הייתה המחאה של מסיקה. קטנה. עדינה. עוקצנית - ופוגעת בול במטרה. תקראו לי סקסיסט, אבל יש דברים שנשים פשוט עושות יותר טוב.