אם יש דבר אחד שהמוזיקאי דויד ברוזה למד לאורך 45 שנות הקריירה שלו הוא שהבעת דעה לא מסכנת קריירות. "יש דבר אחד שקהל יודע להעריך - אמת. אמן צריך להגיד את האמת שלו איך שהוא רוצה. לא כדי להעליב את האחר אלא כדי שישמעו אותו אומר אותה. ברגע שאמן מעליב את האחר, הוא גורם למאזין להיאטם ולא לשמוע מה שיש לו לומר. הבעת דעה לא מסכנת קריירה של אף אחד".
אז למה הרבה אמנים לא מדברים?
"הם מפחדים", הוא אומר השבוע בשיחה בפודקאסט 'ועדת תרבות' של וואלה! תרבות. "הכניסו להם פחד. כשיהונתן גפן הביא אותי לפני 40 שנה להפגנות של 'יש גבול', שבהן קראנו להפסיק את מלחמת לבנון, האמרגן שלי דאז יהודה טלית הזהיר אותי: 'אתה מסכן את ההצלחה שלנו ולא נמכור כרטיסים'. אמרתי לו 'תקשיב, זו האמת שלי. אני לא יכול להתעלם ממה שקורה פה'. וזה אכן לא הפריע. הקהל הגיע להופעות שלי כדי ליהנות והוא ידע שאני לא בז לדעות שלו. לחלקן אני לא מסכים אבל אף פעם אני לא בז להן".
אם יקראו לך היום לבוא להופיע בהפגנה אתה תגיע או שתעשה חישובים לקריירה?
"אני לא עושה שום חישובים. אני גם לא משתמש בפלטפורמות שלי לאמירות פוליטיות. בפלטפורמות שלי אתה תראה רק את האומנות שלי. אני חושב שאנשים אוהבים אותי לא בגלל הדעות שלי אלא בגלל המוזיקה שלי".
כאן למעלה תוכלו לצפות בפודקאסט, וכאן למטה תוכלו להאזין לו. אפשר גם בספוטיפיי.
האזינו כאן לפודקאסט - הריאיון המלא עם דויד ברוזה:
ברוזה, שנמצא בעיצומו של סיבוב הופעות לציון 40 שנה לרגל צאת אלבום המופת "האישה שאיתי" (הוא יופיע ב-15 במרץ בזאפה חיפה, ב-17 במרץ בזאפה תל אביב וב-23 במרץ בגריי יהוד), מדבר בפודקאסט על ההצלחה האדירה של האלבום, על הנסיעה לספרד שבה יופיע פעמיים, על הדאגה מהמצב הפוליטי בישראל, על המחאה ששלומי שבן עשה בהופעתו, על השירים של נועה קירל ואנה זק, על ההתאהבות בגיל מבוגר באשתו השנייה נילי לוטן ועל התאונה הקשה לפי 25 שנה שכמעט גדעה לו את הקריירה.
הנה עיקרי השיחה. את כולה תוכלו לשמוע למעלה או לצפות בה.
על סוד ההצלחה של "האישה שאיתי":
"זה הרבה דברים שהתחברו יחד. מערכת הכוכבים עמדה מעלינו ומחאה כפיים. קודם כל, השירים נהדרים. דבר שני, יהונתן גפן שקיבל ממני תרגומים מילוליים ועיברת את השירים הנהדרים האלה מספרדית לעברית. ודבר שלישי, וזה משהו שיהונתן אמר לי וצדק: 'במדינה שיודעת כל כך הרבה מלחמות וקושי, האלבום הזה יצא בתקופה כזו מלא ברכות ותשוקה'. זה נכנס לוואקום בתוך הלב והנשמה של כל אחד. אין לזה הסבר אחר. השירים האלה עובדים עד היום וזה מה שהביא אותי, 40 שנה אחרי כן, להקליט אותו בספרדית רק אני והגיטרה. זה סגר לי את המעגל באיזשהו מקום. אני רוצה לחלוק עם הקהל שלי את הסיפור של האלבום הזה".
כשעבדתם על האלבום, הבנת שזה משהו גדול או רק בדיעבד?
"אני לא הבנתי. היחיד שזיהה את זה בזמן אמת היה לואי להב, המפיק המוזיקלי של האלבום. מי שהביאה אותו אליי לפרויקט כשאני ממש לא רציתי לעבוד איתו באותה תקופה זו הייתה אשתי דאז רותי. מגיע לה שאפו. היא עשתה את זה מאחורי הגב שלי והעמידה אותי בפני עובדה. צריך להבין: אני לא חלמתי אי פעם להיות זמר. זה לא משהו שגדלתי איתו. לא עמדתי על במות בבתי הספר ובמועדונים כמו אביב גפן או אלון עדר שאצלם ההוויה המוזיקלית זה חלק ממי שהם. אני הייתי מאוד ביישן, בכלל ציירתי. זה לא שלא ניגנתי, אבל לעמוד על במה ולנגן ולהפוך לזמר מקצועי, שלא לדבר על להפוך לסוג של שנסונר - זה הדבר האחרון שחשבתי שאעשה".
על המסע המוזיקלי לספרד עם הקהל שלו:
"החלום שלי היה לקחת את הקהל שלי למקומות שסביבם נכתבו השירים של 'האישה שאיתי'. נמריא מנתב"ג וננחת בסביליה. משם נמשיך לאולם על גדות הנהר ואשיר להם את 'הנהר של סביליה'. אני אשיר שם את האלבום מתחילתו ועד סופו בעברית. יהיו בסיור הזה הופעות, סיפורים, שירים, מפגשים, נדבר על פלמנקו ואוכל, משם נמשיך לקורדובה ונסיים בגרנדה. שם אעשה מופע של 'האישה שאיתי' עם אמנים מקומיים בגוון של פלמנקו. אף אמן לא עשה את זה בעולם, לקחת את הקהל שלו איתו למחוז השראתו. הם לא רק יחוו אותי, אלא את ספרד. זה יהיה בין 25 ל-30 במרץ".
על הדאגה מהמצב בישראל:
"הייתי גם מוטרד ממה שקרה לפני 40 שנה, הייתי מוטרד ממה שהיה לפני 20 שנה, הייתי מוטרד לפני עשר שנים ואני מוטרד גם היום. אני חושב שהמצב נהיה יותר קיצוני רק בגלל שהוא לא נעצר בדרך. התיקונים מבחינה חברתית לא נעשו, אולי כי אי אפשר. אולי כי זו מדינה מאוד צעירה. כל מי שהוביל את המדינה הזו עשה טעויות אקוטיות. עכשיו צריך להחזיק חזק בהגה, לחגור חגורת בטיחות ולמנוע מאיתנו להידרדר. אני לא חושב שנידרדר. צריך לומר 'חלאס, מספיק'".
מי יגיד להם את זה? העם?
"כן. העם האחד הזה שמשרת יחד בצבא. בלי הבדל - עשירים, עניים, אשכנזים, מזרחים, ערבים, יהודים, צ'רקסים ודרוזים. כולם עוברים את אותו מסלול".
אבל אין פה עם אחד. יש פה עם משוסע מאוד.
"נכון, העם מקוטב כי אין הנהגה שמרגיעה, מכיוון שהאידיאולוגיה נשחקה. אנחנו עוברים מהמורה רצינית וצריך לעשות ריסטארט".
אתה מודאג בגלל המהפכה המשפטית?
"אנחנו לא יודעים לאן זה מוביל. אנחנו מנסים לעצור את התהליך הזה שהוא לא מוסבר ולא מובן. הוא מובן לאלו שמובילים את הקנוניה הזו. התפקיד שלי הוא לצאת לסיבוב הופעות של 'האישה שאיתי' מצפון עד דרום כמו שעשיתי ב-82'. התפקיד שלי זה להיות הזמר ולשיר ולתת לקהל אתנחתא של שעתיים מהדאגות. זה לא אומר שאני מפסיק לדאוג לעתיד המדינה. שמע, הדבר היחיד שיש לנו כדי לאזן את החלטות הפוליטיקאים זה בג"ץ. אם לא יהיה לנו את זה, אז מי יהיה האיש האחראי? הפוליטיקאים? הם משרתים את העם, לא את עצמם. פוליטיקה זה לא משחק, אבל הרבה מהם חושבים שזה משחק".
אף פעם לא פחדת לומר את דעתך ולא חששת להיות מזוהה פוליטית. היום יותר קשה להיות אמן מזוהה פוליטית מפעם?
"אף פעם לא הרגשתי עצמי חלק מ'מה אחרים אומרים'. אני נגד חרמות, למשל. כשמציעים לי להופיע בהתנחלויות, יש לי רק תנאי אחד - אין צנזורה. אל תגידו לי מה לשיר ומה לא. זו הבמה שלי, אני בא לתת גוד טיים, וכשבאים להגיד לי 'אבל אל תשיר את 'יהיה טוב', אני אומר 'אל תתערבו לי באומנות'".
וכשאתה מגיע לשורה "רק תצאו מהשטחים"?
"800 איש צורחים את זה עם הידיים למעלה. באותם רגעים הם משוחררים מהכל, הם בתוך השיר והם מאמינים לכל מילה. בדיוק כמו בתפילת שחרית וערבית. אני נותן לשירים האלה את אותה חשיבות כמו שהמתפלל נותן לתפילה שלו".
היו רגעים בקריירה שלך שחטפת אש מוגזמת על הדעות שלך?
"אני לא חושב שזה קרה בארץ. דווקא בחו"ל ניסו הרבה פעמים לשבש לי הופעות. אני מקבל את הדעה שלהם ואז אני אומר להם 'לא חבל לצעוק באמצע הופעה? אני מסכים איתכם שצריך לדבר על זה ובואו נעשה את זה בבר אחרי ההופעה'. אני מאוד מאמין בדו שיח".
על המחאה ששלומי שבן עשה בהופעה שלו:
"שלומי שבן עושה את הצעד שלו כסמל למאבק בפוליטי. הוא עושה את זה קצת יותר בוטה, הוא לוקח קצת סיכון כי הוא מכניס פוליטיקה לתוך המופע שלו. שבן לא זמר ששר שירים פוליטיים יותר מדי. אביב גפן, ניחא. כל אחד משתמש בכלים שיש לו ואמן זה אמן. אני לא רוצה לנצל את הבמה שלי כדי להביא בשורה פוליטית כלשהי כי אני לא הולך להוביל את התנועה הזאת כמו יאיר לפיד. לפיד לקח את זה עד הסוף, אני לא. אותי מעניין להעביר את המסר של האמן. יכול להיות שהתקופה הזו תייצר חומר שישקף מה שעובר עליי ועל חברים שלי".
על שירי הפופ של נועה קירל, אנה זק וכו':
"שירי הפופ הגדולים האלה - של נועה קירל, עומר אדם, סטטיק ובן אל - גם אם אתה לא אוהב אותם, הם חודרים אליך".
אתה עצמך שומע נועה קירל?
"בטח. גם ברדיו וגם מחפש ביוטיוב. אני רוצה לדעת ממה כל כך מתרגשים. אחר כך אני הולך ומלחין איזה שיר ויכול להיות שאיכשהו מסתנן איזה ניואנס של קירל לשיר שלי".
אז יש מצב שדויד ברוזה הושפע מפנתרה?
"ברור. הכל משפיע עלינו. זה חלק מהמפה של התרבות שאנחנו חיים אותה ואי אפשר להתעלם ממנה".
על התבגרות במקצוע:
"התמזל מזלי שלקחתי את הדרך הארוכה. זכיתי להצלחה מאד מהירה, בגיל 23-24. לא הייתי מוכן לזה. כי לא גדלתי עם החלום הזה להיות מוזיקאי. כשהסתכלתי על עצמי אז במראה ראיתי את האמת. אמרתי לעצמי 'בואנה, לא עשית כלום בשביל לקבל את כל זה'. עוד לא הפנמתי מה זה אומר להיות אמן. ואז התחיל המסע שלי, בן עשרות שנים, שבמהלכו הופעתי בכל חור אפשרי בארצות הברית, בספרד ובישראל. היום אני מסתכל במראה ואני אומר 'כן, הגעתי לזה'. אני צריך להרגיש שהגעתי לזה, אני עבדתי קשה בשביל זה. אני בן 67, מאחוריי 45 שנות קריירה, מעולם לא היה לי יותר טוב כאמן מאשר עכשיו. אולי זה לא מתבטא במכירות של אלפי כרטיסים לכל הופעה והופעה, אבל זה ממש לא מעניין אותי. היום אני מגיש את השירים טוב מאי פעם".
על הגירושין מאשתו רותי אחרי 30 שנות נישואים והזוגיות עם נילי לוטן, אשתו השנייה:
"אני ורותי התחתנו תוך יומיים וחיינו 30 שנה יחד. היו לנו חיים נפלאים, אבל לאט לאט התהפכו דברים. זה היה קשה, וזה עדיין דבר קשה להתמודד איתו. יש לנו שלושה ילדים. ההיכרות שלי עם נילי לוטן גילתה לי אהבה בוגרת יותר, והיום זו מתנה. זה נותן לי את החופש להיות מי שאני, לאהוב בצורה בוגרת. החלטנו לחיות בניו יורק, כאשר אני מגיע לישראל אחת לחודש בערך. זו החלטה שקיבלנו כי נילי היא מעצבת מאוד ידועה ומצליחה והעסק שלה שם. אני חייב להודות שעם כל המחיר שיש בזה, אני מאושר שאני מספיק בריא וחזק שאני יכול ליהנות מאהבה יציבה ומתפתחת. נילי היא השראה עבורי. אני מלא הערצה ואהבה אליה".
על התאונה הקשה שכמעט גדעה לו את הקריירה:
"לא היו לי מחשבות ולו לרגע אחד שנגמרה לי הקריירה. יהודה עדר ביקר אותי כמה שעות אחרי התאונה. הייתי במצב קשה, מחובר למכשירים, כל הצלעות היו שבורות, הראש היה פתוח, היד משותקת. הכרחתי את עצמי לקום מהמיטה עם כאבי תופת. הלכתי צעד צעד, ודיברתי איתו על האלבום הבא. כלומר, לא עלתה לי אפילו מחשבה שמשהו נורא קרה".
גם כמה חודשים אחרי כן?
"עלתה אפשרות לנתח את היד שלי. הרופא שלי, ד"ר קרב, אמר שהעצב יצמיח את עצמו אבל זה ייקח 355 ימים. מילימטר ביום. חיכיתי 355 יום ולא תאמין. ביום ה-355 הייתי בספרד. הרגשתי איזו קפיצה ביד שלי. נשבע לך. צלצלתי לשוקי וייס, שאז עבדתי איתו. אמרתי לו 'שוקי, היד זזה. עוד חודש תסגור לי את מצדה'. סגרנו את מצדה ועשינו את המופע הענק ב-1999. הייאוש מעולם לא תקף אותי והאמת שאני מרגיש שמאז השירה שלי השתדרגה ביג טיים. עם זאת, לנגן כמו שניגנתי לא חזרתי אף פעם".
צפו בפודקאסט המלא - ובסופו ביצוע מיוחד ובלעדי של "בליבך" בספרדית