אם נשווה את העונה למערכת יחסים, מועצת השבט של אתמול (ראשון) ב"הישרדות" הייתה הרגע הזה שמגלים בוקר אחד שמישהו שהרמנו על נס יושב על סתם כיסא כמונו. זה קצת שברון לב, והפעמים הראשונות באמת קשות. וזה מה שקורה שמביאים קאסט הומוגני מדי, שמורכב בעיקר מילדים יפים, טובים והישגיים, שרוצים לנצח אבל לחמוק מדקירתה של תרבות הביטול - שהם עצמם המציאו. פתאום זה לא כיף, הא?
כולם נורא רוצים להיות בסדר, לצאת "טוב", כי העונש החברתי על, ובכן - התנהגות אנושית ופגמים אישיותיים שכולם מנסים להכחיש - הוא סקילה עד מוות בכיכר העיר. דהיינו שיימינג. לא משנה אם גילו שהתחלת לרוץ כי היית שמנה ורצית לרזות, אבל הטריגר שלך היה שיחה עם גבר לבן ופריבילגי, או אם את דיאן שוורץ. כבר אין סובלנות לחוסר שלמות - או שתלבשי סט אימון בצבעי פסטל ותחזיקי ביד כוס רב פעמית של שייק מאצ'ה, או שתזדייני לנו מהעיניים. זה מאד מעיק, ואני שמחה שאנחנו רואים את זה בפעולה.
ההגדרות העצמיות האלה מאד מסוכנות, כי בלתי אפשרי להסתמך עליהן - הן תמיד יתמוטטו בסיטואציה כלשהי. הנה, למשל טל, שהסתמך על הפורטה שלו, שהוא חזותו המסוקסת וחיוך חמוד, עם לב ערכי. התפרק. אין אותו, בגלל שקייסי אמרה את המשפט "כנראה שאין מי שיקר לך" בזמן מו"מ של משחק. סהר, שנכנס למשבר קיומי בגלל דורין דותן. שניהם חדשים לגמרי מהניילונים, וסובלים מהתסמונת הצה"לית כמו הרבה גברים בישראל - מצד אחד אגרסיביים, קילרים בשדה הקרב, שזה כל דבר שהם עושים ומוגדר תחרות או משחק. שם הם יכולים לאכול אחד את השני ולהשתמש בכל נשק שזמין להם כדי לנצח וזה יהיה בסדר במסגרת ה"אירוע". לצד זה, באינטראקציה אישית, שם הגבולות מטושטשים יותר, הם רוצים לראות את עצמם כאנשים טובים, עם ערכים מאד מוקפדים בלתי מתפשרים, והם נופלים על האף בגלל זה בכל פעם מחדש.
חוסר היכולת להבין שאי אפשר להפריד בין אישי למקצועי למשחק, משאיר אותם נכים רגשית, שלא מכירים את עצמם, ולכן לא מבינים מניעים של בני אדם. בכל פעם כשיש הזדמנות להתעלות התפתחותית, הם יחזרו למונחים הצרים שלהם שרק בתוכם הם מסדרים את המגירה של "החיים", ויסחבו את כל השבט איתם למקומות של שחור ולבן שאין מה לעשות איתם. כמו השיחה הזאת של מי צודק ומי טועה, ומי אשם, כשהתשובה היא אף פעם לא אחת ולא פשוטה. להתעקש לפשט ולמדר גורם בסוף לדיסוננס קוגנטיבי שמקשה עליהם במשחק ויקשה עליהם בחיים אפילו יותר.
זו הסיבה שראינו גם את סהר וגם את טל מתפרקים לגורמים כשהפנטזיה של "אחים לנשק" שבה הם חיים מתפוצצת להם בפנים כמו מוקש נעל. זו גם הסיבה שהם אובססיביים להגדרות נוקשות כמו מה מההתנהגות שלהם בהישרדות שייך ל"משחק" ומה ל"חיים האמיתיים", כשזה זה לא משנה בכלל, כי החיים האמיתיים הם לא פחות משחק.
כולם יהיו יותר מבסוטים אם במקום לדמיין לעצמם משמעות שלא קיימת - הם יקבלו שיש בנו את כל החלקים, את כל מה שיפה וכל מה שדוחה, ואת העובדה שאין שום סתירה ביניהם.
כולם חארות ומלאכים, שקרנים וסופר כנים, מלאי ביטחון וחסרי ביטחון, חזקים וחלשים, וכולם רוצים רק דבר אחד - שיאהבו אותם. רצוי בתוך קבוצה שהם רוצים להשתייך אליה. לא משנה אם זה בגן, בחטיבה או בעבודה, או קבוצה שמסתובבת סביב תחום עניין (נגיד רצון להתפרסם). זה תמיד נגמר אותו דבר - שוב ושוב, עד המוות - וזה תמיד כמו ב"הישרדות". יש אנשים שידברו מאחורי הגב, אנשים שרוצים להדיח אותך כי אתה חזק. יש את אלה שיבואו אחרייך, אלה שיהיו מובלים על ידך, וכמה שצריכים מושא שנאה משותף כדי לתפקד. בריתות קמות ומתפרקות כל הזמן, ובכל פעם שמחליטים להפקיד את האמון בידי מישהו אחר, זה גם יהיה נורא כיף, וגם נורא מאכזב. הבעיה היא בציפיות המוגזמות - לא במציאות.
בקיצור, וזה נכון לכל השורדים, לא רק למצולמים - תפסיקו לצפות מהבריתות שלכם להחזיק מעמד. הגיע הזמן להתבגר. האהבה והאישורים מאנשים אחרים - זה לא יקרה לעולם, וגם לא אמור. זו לא פינת ליטוף שבה להכל יש סיבה, תשובה ונחמה, והקבלה המוחלטת של אנשי הקבוצה בכלל לא על השולחן, ומעולם לא הייתה.
מה שכן אמור לקרות הוא השלמה שלנו עם זה שאנשים מסוגלים להיות הכל - מדהימים כשנוח להם, נוראיים כשהם פגועים, ולרוב כשלא יוכלו להכיל יותר, הם ידיחו את מי שהכי מאתגר את תפיסת העולם שלהם, שזו המקבילה של להגיע עם כיפה לבית המשפט. הפעם הדיחו את גיא והכתירו את קייסי לשטן למרות שהם שיקרו בדיוק כמו כל השאר, וחטאם העיקרי הוא שהם משקרים לעצמם טיפה פחות. אם נשווה את זה למערכת יחסים, אז צד אחד הציע לפתוח אותה, והיה ריב גדול. אחרי המועצה יהיה מייק אפ סקס, וחוזר חלילה.
ההתפכחות הבאה: גל, שלא מודה בזה, אבל קצת רוצה את טל, שרוצה את מאיה, ולא, טל, חביבי. אנחנו יודעים שניסית, אבל שרשרת החסינות היא לא פיצוי מספיק במצב כזה.