למרות כל מה שייכתב בהמשך, "ימים רעים" (הוצאת רסלינג) הוא ספר מעניין וחשוב. בתקופה בה הרוב הגדול של הקולות הביקורתיים מושתקים או משותקים, מציעים אריאלה אזולאי ועדי אופיר התמודדות עם שורשי הרע של הימים האלה. אופיר ואזולאי מסבירים בדיוק למה ואיך ישראל היא מדינה לאומנית, כובשת, קולוניאליסטית ודכאנית. אלה דברים שחייבים להגיד היום, בכל צורה ומעל כל במה אפשרית, כי רק כשהם יופנמו אפשר יהיה לשנות פה משהו. המאמר שחותם את הספר צריך לדעתי להיות קריאת חובה לתלמידים בכל בתי הספר בארץ.
ובכל זאת, "ימים רעים" הוא גם ספר בעייתי מאוד. הבעייתיות מתבטאת בשני מישורים, שאינם נפרדים זה מזה: קודם כל, במישור הלשוני. בין השפה בה כתוב הספר ובין השפה בה מדבר הרוב הגדול של דוברי העברית יש פער שקשה מאוד לגשר עליו. אני אומר זאת מתוך הבנה מלאה שלשיח האקדמי חוקים משלו, ושאי אפשר שהוא יהיה פתוח לגמרי לכל אחד שלא ערך היכרות בסיסית עם עולם המושגים שלו. גם בשפת השרברבים או אנשי הצבא יש מושגים שלא מובנים לכל אחד. אבל השפה של אזולאי ואופיר לוקה לא תמיד, אבל בהרבה מקרים - בחוסר קומוניקטיביות קשה.
בעניין המינוחים האקדמיים, ניתן לתרץ ולהגיד שאין בעברית טרמינולוגיה מתאימה. אזולאי ואופיר משתמשים במערכת מושגים של הוגים פוסט-סטרוקטורליסטים צרפתים מהמחצית השנייה של המאה העשרים, וניסיון להמציא מושגים מקבילים בעברית יכול להפוך את הטקסט למובן עוד פחות. אבל מדובר גם בסגנון כתיבה, בתחביר בלתי אפשרי שמכיל כל כך הרבה משפטים טפלים עד שבסיום המשפט קשה לזכור מה היה הנושא הראשי שלו. גם זה לא פסול מעיקרו; לפעמים יש בזה אפילו חן מסוים. אבל כשמדובר בביקורת תרבות, בכתיבה שרוצה ומתכוונת להשפיע בעולם שאותו היא מנתחת, זה פשוט מחטיא את המטרה. אזולאי ואופיר, במוצהר, מבקשים להשפיע על דמותה של החברה בה הם פועלים. אבל - אם להשתמש במונח שלהם הכתיבה הזאת נשארת רוב הזמן בתוך כלכלת חליפין סגורה. דווקא מכיוון הדברים שהם אומרים הם כל כך יוצאי דופן בנוף הישראלי, חשוב שהם יהיו פתוחים ונגישים לכמה שיותר אנשים. רק ככה אפשר יהיה לעשות איתם משהו.
אבל עד כמה אפשר באמת לעשות איתם? זה המישור השני בו באה לידי ביטוי הבעייתיות שבספר. למרות חזון אזרחות מרשים בטקסט הפותח, וקווים מעוררי תקווה לדמותה של מדינה אזרחית לא לאומית בטקסט הסוגר, מה שנמצא ביניהם מטיל ספק ביכולת להשיג איזושהי מציאות ממשית, קל וחומר לפעול עליה. כדי להתווכח עם התפיסה שלהם, צריך להציג אותה קודם (בקצרה ובהכללה): בעולם הפוסטמודרני, אומרים אזולאי ואופיר, אנחנו חווים את המציאות דרך משטר ייצוג שעיקרו סימולציה. העולם, שהוא גדול בהרבה מיכולת השגתנו הבלתי אמצעית, מוגש לנו מעל גבי מסך הטלוויזיה; מיוצג ומתווך על ידי פריזמה קפיטליסטית שבה לכל העמדות והערכים יש ערך חליפין נזיל ומשתנה. בעולם כזה אי אפשר להבחין בין "אנחנו" ו"הם", מציאות ודימוי, חוק ואלימות, העתק ומקור. את משטר הייצוג הזה מערערות, לעיתים נדירות, התרחשויות שאין לו כלים לייצג אותם באמצעות דימוי או שפה. התרחשויות כאלה הן פריצה של "הממשי" אל הסימולציה; אופיר ואזולאי מכנים אותן "אירוע".
המבנה התיאורטי הזה משמש אותם בבואם לדון במצבים קונקרטיים. בהרבה מקרים הוא מאיר עיניים, בעיקר בניתוחים-בדיעבד. אבל במקרים אחרים, בעיניי, הוא דווקא מטשטש. הוא עלול למנוע פעולה בזמן אמת, בזמן שמחייב הכרעה ברורה גם כשתמונת המציאות מטושטשת. כי דומה שיותר מכל, אזולאי ואופיר חוששים מהבהירות. אחד מארבעת השערים בספר נקרא "הדאגה למובן", והוא עוסק בצורך המתמיד של הכוחות ההגמוניים לשמור על פני-שטח מובנים ורציונליים כדי למנוע את התפוררות החברה/מדינה/עולם. המקרים בהם מתרחש "אירוע", בהם הממשי הכאוטי פורץ את סימולצית המובן של פני השטח, הם בדרך כלל התרחשויות קיצוניות, אסוניות, טראומטיות (כמו ה-11 בספטמבר בארה"ב או פיגועי התאבדות בארץ), והם נובעים מצורך של גורמים מסויימים לשבור את משטר הייצוג של הסימולציה ולהעלות את הממשי החד-משמעי על הבמה. בקיצור, המצב בו אנחנו חיים הוא תמיד עמום, והניסיון לחדד את העמימות הזאת נושא בחובו אסון.
עמדה כזאת, בעיקר במצב העניינים במדינת ישראל כאן ועכשיו, היא בעיניי בעייתית מאוד. דוגמה מובהקת לבעייתיות נמצאת בדיון שלהם בהסכמי אוסלו. אזולאי ואופיר מכירים בדיסוננס שיצרו ההסכמים - מצב שבו מתנהלות שיחות על עתיד טוב יותר, כשבפועל נוצר, עבור רוב הפלסטינים, הווה רע יותר. הם יודעים להזכיר שמדיניות ההתנחלות של ישראל לא השתנתה, ושממשלת רבין המציאה את מדיניות הסגרים. אלא שבעיניהם הדיסוננס הוא דוגמה לחוסר היכולת להבחין בין האמת והשקר שגלומים באופן פוטנציאלי בסימולציה. "תהליך השלום" היה, לדבריהם, סימולציה של סיום הכיבוש כמו גם של הכיבוש שנמשך. הסכם אוסלו ערער את הקיטוב שקדם לו בין שלום למלחמה, ויצר מצב בו "הסימולציה אינה מבטלת את המשמעויות, אלא מכפילה אותן בכיוונים סותרים".
"רק בעלי תודעה דטרמיניסטית גמורה", הם כותבים, "יכחישו שהיה בו סיכוי לשנות את המצב". אבל בעיניי, הם אומרים זאת לא מתוך ניתוח של המציאות בזמן התרחשותה, אלא תוך הישענות על המבנה התיאורטי שבנו קודם (זה של "המשמעויות הסותרות") ותוך ניסיון להצדיק אותו. ה"דטרמיניסטים", אנשים שמנתחים את המציאות תוך שימוש בכלים קצת יותר גסים מאלה של ליוטר ובודריאר, ניגשו פשוט לבחון את הסיכוי מול הסיכון שגלום באוסלו. ברגע שהתברר שהתנאים בהם נחתמו ההסכמים היו באופן חד משמעי לרעת הפלסטינים שישראל יצרה כביכול-סימטריה אבל שעיקר מטרתה הייתה שימור ההגמוניה האיזורית שלה תוך זריקת כמה עצמות ריבונות לצד הפלסטיני אפשר היה לנחש שהסימולציה הזאת תיגמר לא טוב. ההתייחסות אל המציאות כאל סדרת סימולציות יכולה לגרום לך לא לראות את המציאות עד שהיא מתפוצצת לך בפנים.
היום, גם אזולאי ואופיר שותפים לניתוח האלמנט האשלייתי שבאוסלו, הפער בין הדימוי
ז'רגונוצנטרים
2.3.2003 / 11:29