מי הרג את פוסי?

שני דיסקי אלקטרו שיצאו כבר לפני כמה חודשים הגיעו אלינו כעת – האחד אלקטרוקלאש-אייטיזי שחוק מלוס אנג'לס והשני אלקטרו-דיסקו רענן ומוצלח מהולנד.

נתחיל בחדשות הרעות. “Ultrasex”, אלבום הבכורה של מאונט סימס, שם גם את לוס אנג'לס על מפת האלקטרוקלאש העולמית. מאונט סימס הוא בעצם בחור בשם מאט סימס שהגיע מוויסקונסין לאל.איי אחרי שנעצר בניסיון לשגל רמקול במועדון כשהוא במערומיו, או כך האגדה מספרת. עם שנים של נגינה בשלל להקות מאחוריו התמקם סימס בסצינת האנדרגראונד של אל.איי, שם עבד כדוגמן ופעל בתפר היצירתי שבין עולם האופנה, הפרפורמנס ארט והמוזיקה. משם נולד הפרויקט הקרוי מאונט סימס, שכולל מלבדו גם שתי רקדניות גוגו שובבות שמפזזות סביבו בתנועות פרובוקטיזיות.

תחום העניין המוצהר של סימס הוא התפתחות המיניות האנושית בעידן הטכנולוגיה. כל מיני רעיונות על סייבר-סקס וטכנו-סקס (פלוס פלאשבקים מהרומן הקצר שלו עם הרמקול) רצו לו בראש כשהוא חיבר את אלבום הבכורה שלו. לאלבום הוא קרא "אולטראסקס", כדי שאף אחד לא יתבלבל. כולם נורא התלהבו מהקונספט - אפשר רק לדמיין את הדילדו הוורוד של פיצ'ז מזדקר לנוכח המחשבה על החתיך האקזוטי וכהה העור המדקלם טקסטים ארוטיים על רקע סאונדים אלקטרוניים. ומי שהכי התלהב, כמובן, זה אדון די.ג'יי הל, שצירף את סימס מיד למשפחת אינטרנשיונל די.ג'יי ג'יגולוס המתרחבת.

למרבה הצער האלבום השלם של מאונט סימס נשמע הרבה פחות מעניין ממה שהקונספט אולי מבטיח, ואם להיות כנים הרי שגם הקונספט, המפרנס את מיטב הפרויקטים של לארי טי בניו יורק, הוא לא כזה איי-איי-איי. איך שלא יהיה, "אולטראסקס" הוא אלבום אלקטרוקלאש Fאנקי סטנדרטי מאוד, עם נטייה חזקה למגוון אזורים אייטיזיים - גם לניו-וייב אירופאי קר וגם לטריטוריות חרמניות יותר של שנות השמונים (אלה שז'אק לו קונט כבר ביקר מזמן ב”Darkdancer”). העיקר שהצעקות הקצובות “Hate Fuck” בקטע הפתיחה נשמעות כמו "חי-פה".


מי שמחפש אלקטרו פחות קיטשי ויותר מעניין, שחורג מקלישאות הסקס-דקדנס-ותיק-של-גוצ'י שהרגו את האלקטרוקלאש, בלי קונצים סקסואליים והתחכמויות ליבידו (טוב, לפחות עד לקטע תשע), ימצא את מבוקשו בדיסק “Cocadisco” של The Parallax Corporation, שההשראה שלו באה מסרט בכיכובו של וורן בייטי מאמצע שנות השבעים בשם “The Parallax View”. מאחורי השם המסתורי מסתתר המפיק ההולנדי שמסתתר מאחורי השם המסתורי I-F (שהביא לנו את “Space Invaders are Smoking Grass” המופלא), ביחד עם חברו אינטרגלקטיק גארי. חלק מהקטעים באלבום נוטים לטכנו אפלולי ששורשיו נטועים עמוק בסצינת ה-EBM של האייטיז, ואילו קטעים אחרים הם לגמרי אלקטרו-דיסקו המושפעים מאיטלו-דיסקו וגם מדיסקו אמריקאי. “Crocodiles in the Sky” – כנראה הלהיט הכי גדול בדיסק – היה יכול בקלות להגיע מאולפנו של בובי אורלנדו, ו“Fear”, אותו כתבו שני מלחיני פסקולי סרטי אימה איטלקים, נשמע בערך כמו היאנג גודס עושים דיסקו. מזל שדי.ג'יי הל עוד לא השתלט על סצינת האלקטרו של האג.