לפני שנה, ביום הזיכרון, רבקה מיכאלי ספגה אש כבדה מיואב אליאסי (הידוע בכינוי "הצל"), על השתתפותה בטקס הזיכרון האלטרנטיבי לישראלים ופלסטינים. אליאסי יצא בפוסט זועם בו קרא לה בוגדת. תומכיו של אליאסי ברשת מיהרו להגיב וכינו אותה "עוכרת ישראל" וכתבו כי "זקנתה מביישת את נעוריה". אבל אולי דווקא ממרום שנותיה, רבקה מיכאלי לא התנצלה ולא נבהלה מהביקורת, כי היא זוכרת ימים בהם להפגין נגד ממשלה, מלחמה או מדיניות התקבלו כחלק אינטגרלי מן המדינה בה היא חיה - מדינה דמוקרטית עם קהילת אמנים בעלי דעות מגוונות שרשאים ליצור באופן חופשי. אבל מיכאלי היא אחת מן האמנים הבודדים בימינו שמעיזים להביע את דעתם. בשנים האחרונות, למעט קולות כמו אסף אמדורסקי או אחינועם ניני, כמעט לא נשמע קולו של אמן מוביל מעל במות המחאה בישראל נוקט עמדה. למעשה - אם לשפוט על פי רוב האמנים והאמניות בישראל, ישראל היא כבר מזמן לא דמוקרטיה.
מזה כמה שבועות עומדת ישראל בפני אחד השינויים ההרסניים בתולדותיה - כזה שיפגע במהות המשטר הדמוקרטי שלה וכפועל יוצא בחופש האמנים שבה ליצור. ועדות שופטים "מטעם" יובילו במהרה גם לוועדות תוכן "מטעם", מהן הדרך לחוקי "נאמנות בתרבות" חלקלקה מאוד. ולמרות זאת, דווקא בתקופה קשה זו של שבר חברתי ופוליטי, אין כמעט אף אמן או אמנית מהשורה הראשונה בישראל שמתייצבים ואומרים משהו ברור לגבי נקודות המחלוקת הקריטיות בחברה בישראל.
סתימת הפיות העצמית הזו לא חדשה - קדמו לה מתקפות חוזרות ונשנות על תעשיית התרבות מצד הממשלה, ובמיוחד נגד אמנים שהעזו להשמיע עמדות שאינן מתכתבות עם הבון-טון הפוליטי בעשור האחרון. הבודדים שאזרו אומץ בעבר והביעו דעה שילמו על כך בפגיעה ממשית בתדמית שלהם ובפרנסתם - ומה לעשות, לא לכולם יש את הביצים של רבקה מיכאלי. לצערנו, הניוון הזה התעצם, והגיע עד לכדי כך שגם בתקופה שבה מאות אלפים כבר יוצאים להשמיע את זעקתם ברחובות - שתיקת האמנים רועמת כשתיקת הכבשים.
את הזכות להביע דעה פוליטית כאמן אנו זוכרות ומוקירות לאבא שלנו. אריק לביא השתייך לפרקים לאורך שנות חייו ויצירתו לקונצנזוס הישראלי, אך גם אז כשהתנגד לדבר מה - יצא להפגין ואף שר מעל במות מחאה בישראל. כשלא האמין במלחמת לבנון הראשונה, השמיע קולו, ואף על פי שיצר בשנים שבהן המילים "שלום" ו"שמאל" עדיין לא היו קללות, שילם לפרקים על דעותיו במחיר אובדן פרנסה. הוא עשה זאת במודע מפני שהאמין בזכותו הדמוקרטית להשתמש בקולו בכדי להביע את דעתו. או במילים אחרות, הוא הרגיש שמותר לו להיות "פוליטי".
הפחד המצמית להיות "פוליטיים" בשנים האחרונות מורגש בכל מגזר בישראל. אותו חשש להביע דעה על האופן שבו נלקחות החלטות הרות גורל במדינה סותם גם לרוב אנשי תעשיית התרבות והאמנות את הפה עם דבק מגע. אך מה שווה חופש ביטוי אם הוא נתון לצנזורה עצמית קשה? איזו אמנות ותרבות תצמח במדינה בה האמנות מיישרת קו? לבטח לא תרבות דמוקרטית. במדינות בהן הדמוקרטיה חזקה, אמנים עומדים ושרים בכיכרות, לא מפחדים להביע את דעתם ברשת או מעל במות מחאה, ובעיקר לא מוותרים על חופש הביטוי מפחד אובדן מקומם סביב מדורת השבט.
ד"ר נועה לביא היא ראש המסלול לתקשורת ומדיה באקדמית תל אביב-יפו. יעל לביא היא עיתונאית ומרצה לתקשורת באוניברסיטת רייכמן.