פגישה בלבן עם קירסטי אלכסנדר, רוזמארי בוצ'ר ופיטר ביקנל. קירסטי היא ראש הבי.איי, רוזמרי ראש לימודי כוריאוגרפיה (והכוריאוגרפית האחת שעולה לכולם בראש, כשמדברים על אוואנגרד שנות השבעים במחול הבריטי). פיטר מלמד קאלצ'ראל-סטאדיז בסיינט-מרטינז. שני האחרונים מעבירים ביחד איתי את הקורס על שיתופי פעולה אמנותיים. אם לשפוט על סמך הפגישה הזו, זה לא הולך להיות שיתוף פעולה קל.
הדגש העכשווי בהוראה על התהליך היצירתי, להבדיל מהמוצר הסופי - נטייה ליברלית עם רקע היסטורי ברור וכוונות טובות בסך הכל - עשוי להפוך אצל אקדמאים בוגרי שנות השישים, לאובססיה. הכי קל זה לכלוא את ההפלגה הסוערת, המסתורית והבלתי צפויה שהיא היצירה האמנותית, בכותונת משוגעים תיאורטית, קונספטואלית, מילולית, מיושבת. במקרה כזה, אתה נשאר עם "התהליך", מין ילד טוב, אינטיליגנטי, רגיש, עשר בסדר וניקיון (וכמובן קורקטי מבחינה פוליטית). אתה נשאר עם סטודנטים שיודעים לדבר עבודת אמנות טובה, אבל לא מסוגלים לפתוח את השועה, גם אם חייהם יהיו תלויים בזה, אם להשתמש בביטוי הירושלמי.
דגש יתר על "התהליך" הוא בעצם עידוד להזדהות יתר של הסטודנט עם התפקיד שלו כסטודנט. במצב כזה הוא עלול לשאוף לרצות את המורים שלו ואת המערכת, יותר מאשר את העבודה ואת החזון האמנותי (ואז, לא חשוב מה יוצא לך, חשוב רק לדעת לדבר על זה, לנתח ולהסביר בדיעבד - להפנים פדגוגיות). דגש יתר על התוצאה הוא דרישה להזדהות טוטאלית של התלמיד עם תפקידו כאמן (לחץ בלתי נחוץ שמוביל, כך יטענו הליברלים, לדיכוי של האספקט הלומד, הטועה, המתלבט, המתנסה של התלמיד). כל תלמיד הוא גם אמן (וכל אמן הוא גם, תמיד, תלמיד). מורה טוב צריך למצוא את שביל הזהב בין השניים. כרגע, לפחות באנגליה, נדמה לי שהכף נוטה לטובת "התהליך" ובסופו של דבר, לרעתם של הסטודנטים.
הגישה הזו ומסקנותיה החינוכיות מגובים כמובן תמיד בטיעונים פוליטיים ובז'רגון, שמחפים על השאיפה להימנע בכל מחיר ממחויבות ולהצדיק אי-עשייה. שלב את כל העיסה בשמרנות המובנית של עולם המחול הבריטי, ואתה בצרות. כשאתה מעז לסנגר על חשיבות "התוצאה הסופית", לרמוז שכדאי אולי שאמנים, נניח, ייצרו אמנות, כי זה, אולי, מה שאמנים אמורים לעשות, כולם מסתכלים עליך כעל ריאקציונר, דכאן, פאטריאכל, וסביר להניח שגם פשיסט לטאנטי. זה נחמד בזכות האפקט הקומי, אבל אני מרחם על הסטודנטים.
יש אינסוף דרכים לשתף פעולה, ומעט מאוד סיכוי להימנע משיתוף פעולה עם אחרים, כשאתה יוצר. הצעתי דוגמאות לסוג של פרוייקטים, שסטודנטים עשויים לבחור לעשות: סאונד לעבודה של סטונדט אחר; סאונד חדש לעבודה קיימת; הקמת קולקטיב והמצאה של תנועה אמנותית פיקטיבית; המצאה (קולקטיבית) של מדינה אוטופית; התאגדות ויצירת עבודה חדשה ממספר עבודות קיימות; יצירת מכניזם כוריאוגרפי, שעל מנת לממש את עצמו, זקוק להשתתפות פעילה של יותר מיוצר אחד; להתחלף בחיים עם מישהו מהמין השני לכמה ימים; להזמין זרים לכראגרף אותך דרך האינטרנט (באמצעות מצלמה); שיתוף פעולה עם טבח, עם מדען, עם מהנדס או כל בעל מקצוע "חוץ אמנותי" אחר; דואט עם חיית מחמד.
יכולתי לשמוע את כולם מגלגלים עיניים בלב. בזמן כתיבת שורות אלו אני מקשיב לאלבום המדהים "הופעה חיה בגרניץ'-וילג" של אלברט איילר. האם איילר קרא את כל הספרים ברשימת הקריאה? האם הוא ידע לדבר על המוזיקה שלו כעל "טקסט"? לצערנו לא היה לו זמן. הוא היה עסוק מדי בהמצאה, עיבוד ושכלול של אחת השפות המוזיקאליות האישיות הרדיקליות ביותר של המאה העשרים.
חמישי, 27 בפברואר 2003: יחסי מורה-תלמיד
2.3.2003 / 13:59