אינטימיות

לא מעט אפשר לגזור משם הסדרה. שבתות וחגים, כולם יודעים, הם מועדים ציבוריים שיש להם נגיעה פרטית מיוחדת. כולם מכירים את ריח השמפו והבהילות של לפני ארוחת חג, או את השקט של שבת בבוקר (כל עוד אין תחבורה ציבורית). כולם שומרים שבת, אבל לכל אחד יש את השבת המיוחדת שלו. שבתות וחגים הם מועדים מובהקים בהם חיינו הפרטיים מצטלבים עם הקולקטיב.

אירועים חיצוניים הם כמובן רק חלק מהמרכיבים של ההתרחשות ב"שבתות וחגים", שמורכבת מאוסף של סיטואציות אינטימיות, אבל מכורך הנסיבות, העונה הרביעית רוויה בהם יותר מפעם. המצב הכלכלי המידרדר והמיליטריזם המתגבר, כל אלה מחלחלים יותר ויותר לחיי הגיבורים. אבל בעוד כל הגורמים המדכדכים הללו הופכים את חיינו לעוכרי שלווה, הם מבליטים את כוחה של "שבתות וחגים".

בפני כל דרמה ישראלית, בבואה לטפל בחומרים המסוכנים המרכיבים את חיינו, ניצבת מלכודת של קלישאתיות. פיגועים ופיטורים תמיד עלולים להפוך לעוד אייטם חלול, ריק מתוכן, כפי שהם מתווכים לנו לרוב דרך התקשורת. "שבתות וחגים" לא נופלת במלכודת הזו, מפני שהיא מצליחה להוריד את האירועים האלה לרמה האישית, ולהראות איך כותרת או סטטיסטיקה בעיתון הופכים לחיים של בנאדם ומשפיעים על סביבתו. היא מצליחה לעשות זאת בזכות משחק מצוין (אלון אבוטבול, דרור קרן ועוד רבים וטובים) ובימוי מדויק של רני בלייר.

כמו כל יצירה אינטימית איכותית, "שבתות וחגים" מבליטה את הדקויות ביחסים בין אישיים. הדקויות האלה חושפות לעתים את קשיי התקשורת שאנחנו נתקלים בהם, בכל רמה של יחסים, ואת קהות החושים שאורבת לנו בפינה בכל רגע. קהות החושים הזו מקבלת משנה תוקף כשחיים במקום רווי במוות ובאלימות. כשאנו נדרשים לעמוד בשוויון נפש מול המוות שהופך לשגרה, זה בא על חשבון דברים אחרים. עדינות וחמלה נשחקים לטובת חספוס הישרדותי. זו המשמעות האמיתית של התפוררות פנימית, מעבר לפערים חברתיים או תרבותיים. המציאות האינטנסיבית משכיחה מאיתנו לפעמים את הדברים החשובים בחיים, שהם לאהוב ולא להזיק לאנשים שאוהבים. לפעמים אנחנו עשויים לשכוח שמה שקורה אצלנו בבית חשוב יותר מכותרת העיתון המפחידה מהבוקר. ולפעמים מה שקורה אצלנו בבית מסביר כמה דברים על מה שקורה בחוץ. "שבתות וחגים" נוגעת בחיינו באמת.

וכל זה מבלי להזכיר את רומי אבולעפיה המקסימה. הדבר נדון כבר בהרחבה, וכן, היא עדיין מקסימה. מה שכן ראוי להוסיף הוא ש"שבתות וחגים" היא גם אחת הסדרות הכי תל אביביות שנעשו כאן. שלא כמו "פלורנטין" הזרוקה, "הפוך" השינקינאית או "רמת אביב ג'" הצפונית, היא נוגעת בהוויה המקומית באופן עמוק יותר, לא סקטוריאלי. זה משהו שקצת קשה לי להסביר, אבל הוא עולה כמעט מכל צילום בסדרה. "שבתות וחגים" אוהבת את תל אביב. תל אביב מחזירה לה אהבה.