אתחיל בווידוי: אני מאוד אוהב מוזיקת בארוק. ספציפית אופרות. ספציפית של הנדל. האמת היא שזה פחות וידוי ויותר גילוי נאות. הווידוי האמיתי הוא שאני לא יודע להסביר למה אני כל כך אוהב בארוק. זה בעייתי מכיוון שהעובדה הזאת חותרת תחת כל הרעיון של ביקורת. מעבר לצלילי הצ'מבלו האופייניים, אני יודע להסביר מה מאפיין את סגנון הבארוק מבחינה אומנותית. אני יכול לקשקש על האיזון בין ריאליזם ורגש, בעיקר כי נאלצתי לשנן את זה ברמה האקדמית לפני שנים. אני יכול לזהות ארכיטקטורה בארוקית מקילומטר, וכמו חננות מוזיקליות אחרות אני אוהב את הפסקול של "בארי לינדון" של סטנלי קובריק בעיקר בגלל הסגנון ההשפעה של הנדל עליו. אבל בשורה התחתונה, אני לא יודע להסביר למה אני אוהב כל כך את המוזיקה הזאת. למה באופן עקבי אני נהנה כל כך מאופרות של הנדל. אולי, כמו שלימדו אותנו בסרטים של דיסני, אי אפשר באמת להסביר אהבה?
לאור הפתיח מיותר כמעט לציין שמאוד נהניתי מההפקה החדשה - והראשונה אי פעם - של אריודנטה, יצירת המופת הגדולה ביותר מבין עשרות האופרות הנשכחות (תרתי משמע, במשך כ-200 שנה אף אחד לא ביצע אותה) של הנדל. מעטות היצירות בקנה המידה הזה שעדיין לא הועלו בארץ הקודש, ולכן מדובר בנקודת ציון די משמעותית בדברי הימים של האופרה הישראלית.
זוג מבוגר שהתיישב לצדי בקדמת ההיכל תהה מדוע התזמורת נראית שונה כל כך מהרגיל. ואכן, מי שהתרגל כבר לראות את תזמורת האופרה שקועה עמוק בתוך הפיט, התפלא לראות את תזמורת בארוקדה, על כליה הייחודיים והאותנטיים - שמופיעים כמעט בגובה של הבמה המרכזית. יש בזה היגיון, כי את המוזיקה של הנדל אפשר לשמוע גם עם העיניים. זה לא רק הצ'מבלו המוכר לנו מקונצרטים של מוזיקת בארוק, אלא גם כלים נדירים יותר כמו ויולונה או תיאורבו - שנותן רמז מטרים ויזואלי: זה לא הולך להיות ערב של מוזיקה קלאסית, במובן הקלאסי של המילה. בהמשך הערב כשמקהלת האופרה הצטרפה לפיט המוגבה ממילא, זה נראה כאילו מתרחשות מולנו שתי הופעות שונות: המרכזית שנערכת על הבמה עם הסולנים, והשניה בפיט, בניצוחו של המאסטרו הצרפתי ז'אן-כריסטוף ספינוזי. כמו רבים בהפקה הזאת, זו הייתה הופעת הבכורה שלו באופרה הישראלית.
הקהל הישראלי נאלץ להקדיש כמעט ארבע שעות (כולל הפסקות) ליצירה הקודרת יחסית של הנדל, אך לפי האולם המלא והתשואות - אף אחד לא מיהר לשום מקום. הבחירה של הבמאי דיוויד מקוויקר לשמר את קטעי הבלט האינסטרומנטליים מהיצירה המקורית הוכחה כנכונה, כשלרגעים נראה שבית האופרה הגדול והמודרני מצטמצם למין אכסדרה כנסייתית קטנה ואינטימית. דווקא בקטעי השירה המרשימים, לפתע הבניין הרגיש גדול מדי על הרומנטיקה הפשוטה של הנדל.
הבמאי המחדש ניב הופמן הפליא לברוא מחדש את ההפקה של בית האופרה של וינה מ-2018. המחמאות שקיבלה אז הילה פחימה הישראלית על תפקידה כדלינדה התבררו כמוצדקות. אולי אפילו מדובר באנדרסטייטמנט. מאז הקורונה אנחנו זוכים לראות בבית האופרה הישראלי את פחימה יותר ויותר, ובכל פעם היא מצליחה להוכיח מחדש שהיא ברמה בפני עצמה. היכולת שלה לגרום לתפקיד של דלינדה להרגיש קטן ופשוט מרשימה כל כך, דווקא בגלל שהוא ממש לא. זו תכונה של סולנית גדולה באמת, שהיא מגיעה לשיאים בלי להראות לקהל את המאמצים הכבירים שהתפקיד דורש. העובדה שכוכבת כזאת נולדה אצלנו בכרמיאל היא רק בונוס.
נדרש גם לעצור ולהחמיא לאד לאיון, הטנור הבריטי שגילם את לורקניו (אחיו של אריודנטה). בהופעת בכורה על במות ישראל, לאיון נתן תצוגה קולית מושלמת כל כך, שלרגע התחשק שהוא יפספס איזו כניסה כדי שנגלה שהוא אנושי. הוא לא פספס, ולא זייף. הקהל כיבד בתשואות מוצדקות גם את דניאלה סקורקה הישראלית, שאמנם כיכבה כבר בהפקות קודמות של האופרה המקומית, אבל משהו בחן הטבעי שלה הלם את דמותה של ג'ינברה, ככל הנראה התפקיד הכי מורכב וקשה בהפקה.
כאמור, אין לי הסבר משכנע ללמה אני אישית אוהב כל כך את האופרות של הנדל. מוזיקלית, אני מאמין ש"אריודנטה" לא נופלת משום אופרה של מוצרט, ובטח לא מאלה של פוצ'יני או ורדי. ובכל זאת, אני יכול להבין את הבחירה של בתי אופרה להתנסות כמה שפחות עם היצירות האלה. הדרישות שלהן מהקהל עצומות, וההתאמות המלאכותיות שנעשות לו היום - מצו סופרן חלש בתפקידי קסטרטו, קונטרה טנור מוגזם בתפקיד קונטרלטו - די פוגעות בקסם.
מאידך, האולם היה מלא מפה לפה, והתשואות היו אדירות, כך שלכל הפחות הביקוש לנישה הבארוקית קיים. לא חסרים אולמות קטנים יותר (אולם "צוקר" בהיכל התרבות קופץ לראש, אבל כמובן שלא חסרים אולמות מתאימים מחוץ לתל אביב) שיתאימו להפקות קטנות יותר מהסוג הזה. באופן אישי אשמח לא לחכות עד לעונה הבאה בשביל מנת ההנדל הבאה שלי.