כשהבמאי לוקאס דונט היה בן שש, הוריו עברו תהליך גירושים כואב. הוא נשאר עם אימו, ולדבריו היא היתה במצב רוח קודר תמידי, עד שערב אחד חזרה הביתה באקסטזה. "לא הבנתי מה קרה, עד שהסבירה לי שחזרה מהקרנה של 'טיטניק'", הוא מספר בריאיון לוואלה! תרבות. "הסרט שינה לה לחלוטין את מצב הרוח. היא שבה ממנו אישה אחרת, לפחות לערב אחד. כשהבטתי בה מדברת על החוויה, הבנתי איזה אימפקט יכול להיות לקולנוע על הקהל - ואמרתי לעצמי שזה מה שאני רוצה לעשות כשאהיה גדול".
הרומן של דונט עם אמנות הקולנוע נמשך בגיל 12, כשאימו קנתה לו את המצלמה הראשונה שלו, והתפתח בצעירותו, כשנרשם לבית ספר לקולנוע במולדתו, בלגיה. בתחילה, השאיפה שלו היתה ליצור ספקטקלים מסוגו של "טיטניק", אבל בעקבות צפייה ב"ז'אן דילמן", סרטה המאתגר והמחוספס של בנת עמו שנטל אקרמן שנבחר השנה לסרט הטוב בכל הזמנים, החליט לפנות לכיוון אחר - אישי ואינטימי יותר.
הסרט הארוך הראשון של דונט, "נערה", יצא לפני ארבע שנים ועורר התלהבות, אבל גם סערה. הוא עסק בתיכוניסטית שחולמת להיות בלרינה אבל כלואה בגוף של בן, ובתחילה התקבל משבחים לקיר לקיר. אך אז, הלהיט נתקל בצדקנות האוטומטית של התקשורת האמריקאית, שמחתה על הדרך בה הוא מציג את הקהילה הטרנסית, וחסמה את דרכו לאוסקר.
סרטו השני של דונט, "קירבה", יצא השנה, והפעם שום דבר כבר לא עצר אותו. הסרט ערך את הקרנת הבכורה שלו בפסטיבל קאן באביב האחרון ומיד הפך לשיחת היום בריביירה. הוא זכה בפרס הגדול של חבר השופטים, העיטור השני בחשיבותו בפסטיבל. נוסף לכך, הוא גם קיבל ביקורות מהללות והתכבד בעוד שלל פרסים ומועמדויות - כולל מועמדות בקטגוריה הבינלאומית בטקס האוסקר, שיתקיים בעוד כשבוע וחצי.
"קירבה" אף זכה להפצה מסיבית ברחבי העולם, ובסוף השבוע יעלה גם אצלנו.
קשה לדבר על הסרט בלי לחשוף תפניות עלילתיות מהותיות, ולכן נאמר רק שלושה דברים. קודם כל: כמעט כל מי שצופה בו, יוצא ממנו ממרר בבכי. דבר שני: הוא עוסק בחברות קרובה בין שני ילדים, שמתערערת בנסיבות טרגיות. דבר שלישי: הטרגדיה הזו מעלה שאלות על החברה שלנו, ועל הצורה בה היא מתייחסת למי שחורגים מן הנורמות. בעיקר, היא מדברת על איך אנחנו שופטים בנים שמחצינים תכונות הנחשבות ל"נשיות" - רגישות, פגיעות וחום, ואיך אנחנו מעקמים פרצוף מול בנים שמעזים להפגין קירבה לבנים אחרים.
"הסרט מדבר על תופעה אוניברסלית, אבל הוא גם סיפור אישי מבחינתי", אומר דונט. "בצעירותי, פחדתי להיות בקשר אינטימי או פיזי עם בחורים אחרים, רק בגלל החשש מאיך שהעולם יביט בי. הרחקתי ממני אנשים - הרבה יותר מדי אנשים, והיו גם אנשים שהרחיקו אותי מהם".
הסרט מדבר גם על הסטנדרטים הכפולים שלנו. אף אחד לא אומר שום דבר אם בחורה מחבקת את החברה הכי טובה שלה, אבל אם בנים עושים את זה - לכולם יש מה להגיד.
"בדיוק - רציתי לדבר על הסטנדרטים הכפולים האלה. אחת ההשראות המרכזיות לסרט היתה ספר של הפסיכולוגית האמריקאית ניובה וויי. היא שוחחה עם 150 בנים לאורך הילדות והנעורים שלהם. בתחילה, הם היו פתוחים לגבי הרגשות שלהם ולגבי היחסים שלהם עם בנים אחרים, אבל ככל שהם התבגרו, ככה הם נהיו מרוחקים יותר, ולא רצו לדבר על רגשות או על יחסים. היה לי קשה לקרוא את זה".
לא ממש ברור מה טיב היחסים בין שני הגיבורים ומה בדיוק הרגשות שלהם. בכוונה רצית שזה יהיה דו-משמעי?
"כן, האמביוולנטיות הזו משמעותית מבחינתי. מה שמעניין מבחינתי זה שהסביבה שלהם ישר ממסגרת את היחסים שלהם בצורה מינית, ולמה? כי זה מנהגו של עולם. מה שעניין אותי זו לא הזהות של הגיבורים, תהיה אשר תהיה, אלא המבט החיצוני של העולם בהם. הסרט עוסק בצורך שלנו לשים תגיות על אחרים".
בלי לעשות ספוילרים חלילה, אפשר להגיד כי קורה בסרט משהו דרמטי. בסרטים אחרים הוא היה קורה בדקה ה-12 או בדקה השמונים, אבל כאן הוא קורה בשלב אחר לגמרי. עד כמה מסובך היה להחליט מדי למקם אותו?
"זה היה הדבר הכי מסובך בעבודה על הסרט. חשבנו הרבה זמן מה המקום הכי מתאים לתפנית הזו, ובסוף הגענו למקום שבחרנו".
"קירבה" הוא שם מופשט למדי. זה תמיד היה השם שבחרת לסרט, או שהיו גם אופציות אחרות?
"היו גם אופציות אחרות, אבל באמת רציתי שם שגם יגיד משהו וגם ישאיר קצת מסתורין. הרצון שלי היה לדבר על חברות קרובה בין בנים - נושא שעד כה לא כל כך חקרו בקולנוע. בפסטיבל קאן השנה ראיתי עוד כמה סרטים בנושא, אז אולי אפשר להגיד שסוף כל סוף יש גל של סרטים שנוגעים בו".
אמו של דונט עובדת בתחום האופנה, וגם הוא בחור אופנתי עד מאוד, כפי שאפשר לראות בכל התמונות שלו משטיחים אדומים וטקסי פרסים. "נערה" היה מלא סטייל וזה נכון גם לגבי "קירבה", אחד הסרטים האסתטיים והיפים של השנה, בזכות הצורה שבה הבמאי והצלם פרנק ואן דן אדן משחקים עם התאורה ועם הצבעים.
"עבדנו הרבה על האלמנטים האלה", מודה הבמאי. "העולם הפנימי שלי צבעוני ורציתי להחצין את זה. מבחינתי, הסרט מחולק לשני חלקים. החלק הראשון מדבר על ילדות, ולכן אנחנו רואים ילדים רצים בין פרחים צבעוניים. פרחים מסמלים בעיני את הילדות"
"בחלק השני, הפרחים נקטפים, והילדות נקטפת גם. במקום פרחים, יש מכונות. הצבעים משתנים. אנחנו משתמשים בהם כדי להראות איך הזמן חולף, וגם זו תמה מרכזית בסרט. היה לי חשוב שהחדר של אחד הגיבורים יהיה בצבע אדום. החדר הוא זירת התרחשות מרכזית בסרט, ואדום מייצג הרבה דברים. מבחינתי, קולנוע צריך לדבר בדימויים ולא במילים, ולכן השימוש בתאורה ובצבעים היה כל כך מהותי פה".
אחד הגיבורים משחק הוקי, וענף הספורט הזה תופס מקום בעלילה. למה בחרת לעסוק בספורט? ולמה הוקי?
"בגלל המדים של ההוקי. הם כל כך מסיביים, שהם ממש סוגרים את הדמות מאחוריהם. המסיכה מסתירה את רוב הפנים של הנער שמשחק הוקי. הם גם גורמים לו להיראות גדול יותר".
"המדים האלה גם כבדים, וכך הם הופכים למשל למשקל שהגיבור נושא עליו. הסרט עוסק בין השאר באחריות, וברגע הכל כך דרמטי שבו נער מתבגר מבין כי יש לו אחריות על מישהו אחר. זו תחושה שקשה להחצין, והמשקל של מדי ההוקי הוא מבחינתי דימוי שמייצג אותה".
מוריסי שר פעם "אל תשכח את השירים שהצילו אותך". אפשר לשאול, מה השירים והסרטים שהצילו אותך?
"כמתבגר, הרגשתי בודד. הרגשתי שאין אף אחד מסביבי, שאני לא שייך לשום מקום - לא לבנים ולא לבנות, ורציתי למצוא חן. התנהלתי כמו שחקן - העמדתי פנים בשביל אחרים. מוזיקה וקולנוע היו שם בשבילי, להציל אותי. זו הסיבה שראיתי סרטים וזו הסיבה שאני עושה סרטים. הכוח של הקולנוע זה שאתה יכול לשבת לבדך, בלי שאף אחד מסתכל בך ושופט אותך, ולהביט באנשים אחרים שאתה מזדהה איתם ומתחבר איתם. הקולנוע העניק לי משהו ואני רוצה לתת לו משהו בחזרה: לעשות סרטים שאנשים יוכלו להתחבר אליהם".
הסרט שלך גורם לבזבוז מסיבי של ממחטות בגלל כל הדמעות שנשפכות בו.
"הסרט עוסק בפצע שאני נושא עמי מאז הילדות - פצע שרבים בקהל נושאים גם כן. זה פצע שעוד לא התמודדנו איתו, פצע שעוד לא בכינו עליו. חרטה היא תחושה חזקה ומלאת עוצמה. אני לא יווני, אלא בלגי, אבל אני מאמין במה שהיוונים מכנים 'קתרזיס'. כשאנחנו מתמודדים עם פצע קולקטיבי, זה מוביל לקתרזיס. הסרט עוסק בטראומה ובהתמודדות עימה, ואני מהאופטימיים שמאמינים כי אפשר לרפא פצעים".