באופן מעט אירוני, כשאת ניגשת לאלבום של הגורילאז, את כבר די יודעת מה את הולכת לקבל. זה אירוני מפני שהגורילאז לא דומים לאף הרכב אחר ב-25 השנים האחרונות, מהסיבה הפשוטה שחבריו לא לגמרי אמיתיים. ארבעה נגנים מונפשים, דמויי בני אדם, שהמראה שלהם משתנה משנה לשנה, עטופים בסיפור אפוף מסתורין, שהמאזינים הסקרנים יוכלו למצוא בו רוחות רפאים, כת השטן וחוף מפלסטיק. איכשהו, בחלוף השנים נראה שהגורילאז מצאו את המתכון הקבוע שלהם לאלבום: לזרוק כמה אמנים אורחים, רצוי לפחות אמן היפ-הופ אחד, להוסיף קצת סינתיסייזר ולערבב. הצעת הגשה בלבד.
על פניו, "Cracker Island", האלבום הראשון שלהם זה חמש שנים (אם לא מחשיבים את פרויקט "Song Machine", שאיגד שעה של שיתופי פעולה שלוו בקליפים שהשלימו סיפור שלם) - לא חורג מהמתכון הזה, אבל למראית עין. כשמסתכלים תחילה על רשימת השירים ניתן לראות, לצד שמות מוכרים פחות, קולות ענק כמו סטיבי ניקס, באד באני, בק וטיים אימפלה. גם את האלבום הזה מלווה סיפור רקע משונה, על כת שממוקמת באי מסתורי.
האלבומים האחרונים של הגורילאז לא עמדו ברף הגבוה של קודמיהם. לרגע התעורר החשש שהיצורים איבדו את הקסם. אבל "אי קרקר" מפיג את החשש הזה מיד: כבר מהרגע הראשון, הוא מתגלה פשוט ככיף טהור, ובאפס מאמץ. עשרה שירים שנמתחים על גבי פחות מ-40 דקות מרכיבים יצירה מלהיבה וזורמת בחופשיות, שאי אפשר להפסיק להאזין לה. כל שיר באלבום הוא פוטנציאל ללהיט בפני עצמו, ולא קשה לדמיין אותם משתלבים גם בתחנות הרדיו הישראליות, אם הן יהיו אמיצות מספיק, במיוחד בזכות טיים אימפלה האהובים ובאד באני הענק, שזו באמת תעלומה איך הישראלים לא חטפו אותו עדיין.
שיתופי הפעולה שמאפיינים את הלהקה מחמיאים גם לאורח וגם למארח, הביטים קליטים ומרעננים והאלבום כולו מעניק למאזין חוויה שמערבת בתוכה את כל החושים. בין שיתופי הפעולה, הקול של סטיבי ניקס ב-"Oil" מכשף כרגיל; ובאד באני מביא גוון רגאטוני ב-"Tormenta" ("סופה" בספרדית), שמחמיא לאופי הפסיכדלי של האלבום.
האלבום נפתח בשיר הנושא, עם וייב אלקטרוני-אייטיזי מעולה בשיתוף פעולה נדרש עם Thundercat (הלגמרי אנדרייטד). אחריו האלבום פשוט זורם, ללא רגע שיא מוגדר, אך האוזניים לא יכולות להישאר אדישות לשיר "Skinny Ape". דיימון אלברן, המוח (והקול) מאחורי הלהקה, שובר לרגע את הקיר הרביעי ומודה בקולו של 2D, המנהיג הבדיוני, כי "אני רק דמות מצוירת", וכמעט מתחנן: "אל תרחמו עליי". השיר מסתיים בקטע אלקטרוני מושלם, ששולח את המאזין היישר אל השיר האחרון, בו בק מגיש מלודיית סיכום נוגעת ללב, בה הוא קורא לצד 2D: אנחנו כולנו יחד, עד הסוף. אי אפשר להשיב לקריאה הזו ולא להיענות בהתלהבות, ורק לרצות עוד.
ולמי שרוצה עוד: יש גם גרסת דלוקס, שיצאה כמה ימים לאחר צאת האלבום ונוספו לה עוד שלושה שירים חדשים, בהם אחד עם ההרכב האייקוני דה לה סול - שאיבד החודש את הראפר טרוגוי דה דאב - ועם הראפר Del The Funky Homosapien, שקולו מוכר מהלהיט הראשון של הלהקה, "Clint Eastwood". עם זאת, למרות הפיתוי, מומלץ לשמוע את האלבום בשלמותו תחילה, ורק אז לעבור לגרסה המורחבת, כדי לא לאבד את האפקט הקסום של שיר הסיום המקורי.
דיימון אלברן, בחור שמוזרותו מתגמדת לצד הקוליות הבלתי מתאמצת שלו, כבר הוכיח שהוא יכול לעשות כל דבר שהוא רק רוצה. בין אם זה לכבוש את העולם עם להקת הבריטפופ בלר; להקליט אלבומים שלמים בחדרי מלון או על אייפד ולהשתעשע באפרו-ביט עם הבסיסט האגדי פלי. את הגורילאז הגה אלברן ב-1998, ובמשך שנים בחן עוד ועוד איך לנתץ את גבולות ההיפ הופ, הרוק, האלקטרוניקה ומוזיקת העולם ולמזג את כולם בכאוס מופלא. הפרויקט הזה הוליד כמה להיטי ענק, אבל הוא מעולם לא נועד להיות נוח או קל. עכשיו, באלבום "Cracker Island" הוא לוקח את הצעת ההגשה, זורק אותה על הקיר, רואה אותה מתפזרת לכל עבר, ומרגיש לראשונה כמה זה אכן נוח וקל. לנו נותר רק להתענג.
בקטנה
2023 מעניקה לנו בחודשיה הקצרים עד כה סטנדרטים חדשים לפופ ולמוזיקה האלקטרונית, כשכמה מאמני האינדי בסצנה מעזים לחצות את הגבולות שהם מכירים. קרוליין פולצ'ק האמריקנית שחררה את אלבומה השני, "Desire, I Want To Turn Into You", בו היא שוברת את מבני השירה הרגילה ובונה אותה מחדש, לצד קול עוצמתי ומרשים, הפקה מושלמת ושירים שאי אפשר להתעלם מהם, בין אם תאהבו או תשנאו אותם; הלהקה האמריקנית-אנגלית Algiers מותחת את גבולות הז'אנר עד הקצה באלבומה הרביעי, "Shook", וגורמת לאוזניים שלנו להתבלבל ולחשוב פעמיים על כל צליל; הפרויקט האקספרימנטלי US Girls מציג אלבום מצוין כרגיל, מבולגן אך מאורגן לפרטי-פרטים; והלהקה הוותיקה Paramore מוכיחה שהיא כבר מזמן לא להקת נוער, בבגרות ובפתיחות מעוררת השראה. יש למה להקשיב.