שובי דובי דובי, שב לי על הזובי

האם כבר לא קול להיות קול? כבר הרבה זמן שקשה לאתר נציגות ישראלית בעולם הגזונקעס, והשאלה המתבקשת היא לא למה, אלא איפה. פעם היו צומחות פה כל מיני תופעות שבאופן רוחבי למדי ניתן היה לכנותן מגניבות. היום נדמה כי את הדבר הכי דומה לזה מייצגת ענבל גבריאלי. טינקרבל, אחת הדמויות שהותירו את החותם הגדול ביותר על ענבל גבריאלי (וגם על גילה גמליאל, כפי שסיפרה לי בשיחות אישיות), כבר עזבה את המרכז המפעפע וברחה לעבר חיי קיט שלווים בהתנחלויות (או איפה שהוד השרון לא תהיה), ואת משבצת הנערה-שלא-שמה-זובי-על-דובי קשה מאוד למלא על הפלאנל הגדול של החיים. אולי שווה קודם להעיף מבט אל הניכר.

קלי אוסבורן, לדוגמה, נחשבת מאוד קולית בבריטניה, מדינה שאוהבת כל מיני אנשים מוזרים עם ייחוס משפחתי. לכאורה, יש מצב שעם המשקל המעט עודף והבגדים המקושקשים, מדובר בתשובה לחיפושינו. אבל לא מזמן קרה קטע קצת מביך, כשהיא ביטלה הופעה שהיתה אמורה להשתתף בה, בערב פרסי מגזין ה-NME הבריטי. אחר כך התבררה הסיבה: אמא שלה לא הרשתה לה לטוס, כי היא שמעה שכוחות צבא מפטרלים בנמל תעופה היתרו. קלי הסבירה שכבר כשהיתה בשדה בלוס אנג'לס היא קיבלה טלפון היסטרי מאמא שרון אוסבורן, שצרחה עליה שלא תעלה על המטוס כי אמרו שיש חשש שאולי יהיה פיגוע בלונדון. הא.

נלך על הגיא פינס ונסגור את זה כאן: קלי אוסבורן היא לא ממש קולית. בדומה לאווריל לאבין, היא סתם וריאציה שיווקית של דמות הנערה המורדת. ההבדל הוא שלאווריל יש עוד איכשהו כישרון שסחב אותה למעלה, ואילו קלי היא סתם ילדה מעפנה שניתנה לה האפשרות להגשים חלום של הרבה מאוד נערות אחרות להקליט אלבום. פשוט ככה. מסתם בת של סלב, "משפחת אוסבורן" הפכה אותה לאייקון במשקל בינוני, שחי בזכות עצמו בבריכת דגים של יצורים אחרים במעמד. ואם כבר להיות כזאת, ועוד על זמן שאול, אז למה לא לנצל את ההזדמנות שיפיקו לך אלבום בהרבה כסף.

בסוג מטורף של הפתעה, האלבום שלה מצליח לסחוב איכשהו. קלי היא אמנם זמרת ממש חרא, אבל היא לפחות נותנת בראש ומכוונת את זה לאזור הפאנק-רוק-מטאל-פופ. בתור לוויין של "משפחת אוסבורן" זה עושה את העבודה. בתור לוויין של האלבומים המכוננים של אוזי והחבר'ה, זה לא משהו, אבל במקומות שבהם היא לא נשמעת כמו 41SUM ושיט, הדיסק שלה הוא לא כזה רע, ואני אציין שמות של שני שירים שלא יגידו לכם כלום “Come Dig Me Out" ו"On the Run". בדומה לאווריל, ניכרת אצלה בורות מוזיקלית-היסטורית מובהקת, אבל יש הרבה גיטרות שמפצות על זה. וחוץ מזה, אי אפשר ואף אחד לא ניסה, להסתיר את העובדה שהיא בעיקר גימיק, אז החבר'ה הטובים בחברת אפיק עזרו לה בנדיבות להרים את האלבום, לכתוב את השירים ולהפיק אותם. יש מצב שהיא החליטה באיזה צבע היא תלבש את הזה שהיא לובשת על העטיפה, אבל לא בטוח. וכל העסק הזה, תסלחו לי, הוא לא הרבה יותר מגניב משלישיית הנסון.

כך שמשמח לגלות שדווקא מהממלכה הדרומית העלומה של יעקב טרנר מגיעים פתאום סימנים עצבניים של מגניבות, ואני מדבר על להקת Beer7, שמונהגת על ידי דפנה ארד ומנגנת סקא עברי. זה מצחיק להבין שעד כמה שמדובר בלואו-פיי טינאייג'רי אמיתי ודל אמצעים, "סקאנדל", אלבום הבכורה של Beer7, מציג משנה מוזיקלית הרבה יותר ממוקדת ומודעת ממה שהולך בדיסקים הישראליים המיינסטרימים האחרים. עם שירים כמו "סקא זה רע" או "ספייק גר בנאות לון", עם אווירת לייב משחררת ועם מחיר זעום של 15 שקלים (זול מבירה, כפי שמצוין בצדק על העטיפה) – האלבום של Beer7 הוא אחת העיסקאות השוות ביותר כרגע.

ארד, שבגיל 16 מצטטת את הספיישלס, עושה בהחלט סימנים של הנערה הכי קולית באזור, והלהקה שלה מצליחה לענות על חסך מהותי ומובנה בנוף המקומי. היא מחויבת כרגע לפאנק שלה ושועטת לשם בעצלות חיונית מעוררת כבוד. השאגות המעולות שהיא מייצרת, לדוגמה, בשיר כמו "דני רופ", מייצגות בעיני משהו דחוף מאוד, שכמעט ולא קיים כאן.

כי כשכל הבנים הלוזרים שאמורים לעשות את העבודה מתגלים כחסרי ביצים או עברי לידר, זה הכי מתבקש לפנות לאלה שמעולם לא התהדרו במיטלטלים האלה. לא אחרי, אלא בתוך היובש הגדול הזה, מגיעה ארד ומסמנת אופציה שווה. אז אולי את Beer7 לא ישמיעו לעולם ברדיו, אבל אתם תלכו ותקנו את האלבום.