קם בבוקר ומגלה שתיקיית היומן נעלמה מהמחשב. מחפש שעתיים ללא הועיל; מחודשיים וחצי של כתיבה, כשישים קבצים בסך הכל, לא נותר זכר. שום דבר אחר לא חסר. עושה סידורים לקחת בערב את המחשב למישהו שמבין, שיעיף מבט, אבל אני לא אופטימי. כל שנותר הם הפיילוט - ששת הפרקים הראשונים שכתבתי, שנשלחו לחברים לצורך פידבק - ומה שהתפרסם בוואלה. להוציא שניים-שלושה קבצים בעלי אופי מאמרי, דבר ממה שאבד אינו ניתן לשחזור.
יש כאן שיעור בויתור והשלמה, אבל עוד קצת מוקדם מידי לדבר על שיעורים. מחשבים מזוינים. ויש כאן שיעור על גיבויים, או על חסרונם, במקרה הזה.
שלוש שעות מאוחר יותר: באופן המסתורי שמאפיין מחשבים, שלושת קובצי היומן האחרונים צצים ומופיעים בתיקייה לא ברורה שקודם לכן היתה ריקה. נמשיך לעדכן.
בערב: האבחנה היא שהותקפתי על ידי וירוס אכזרי. לא ברור למה דווקא היומן נפגע. לא ברור למה האחרונים שרדו. סיכויי איתור נפגעים: קלושים. מרגש כללי: דווקא בסדר, בהתחשב. כבר לא אכפת לי כל כך ממה שהלך. מה שמטריד אותי מאוד עכשיו, היא המחשבה על הזמן, הכסף, האנרגיה והטירדה הכרוכים בטיפול במחשב חולה.
כל זה גורם לי לשקוע בסוג הבאסה שמתאפיין בדלות מחשבתית ורגשית: הכל מרגיש כאילו הוא עשוי מקרטון. היום שלי עולה על דרך ללא מוצא, מגיע למבוי סתום. זה הרגע לכבות הכל ולהתחיל מחדש.
אבל אני לא מכבה, אלא שוכב שעתיים בחושך, בשקט, נותן למצב לשנות צורה.
(חדי העין בודאי ישימו לב שהפרק הנ"ל טומן בחובו אתגר אדיר לעורך, שהצליח עד כה לבחור תמונות אילוסטרציה מבלי לחצות את מפתן המאה התשע-עשרה).
שבת, 1 במרץ 2003: מחשבים מזוינים
3.3.2003 / 14:35