אני אוכל את הנקניק, ואתם תלכו להחליף תחתונים

העין שלי מתרכזת בילד אחד דווקא. הוא יושב בפינת חצי המעגל, מבטו כל הזמן בורח לבהיה אוורירית. הוא מנסה לא לראות כלום בלי לעצום עיניים. בניגוד לשאר הילדים הוא לא נענה לחני, לא חפץ בממתקים שהיא מציעה לו ומקבל בהכנעה רק צעצוע משוכלל שקשה לסרב לו. אני מסתכל עליו, הילד עוד לא סיגל לעצמו כלים להתמודד עם מצבים כאלה, אבל הוא כבר מבין שמשהו לא בסדר, הוא חושד שלא הכל כשורה ב"חדר של חני", שאולי חני לא באמת רוצה לעשות לו כל כך טוב. הרבה זמן לא הזדהתי ככה עם מישהו.

חני עוברת למטבח. אוריה מחכה לה שם. הן מכינות ביחד נקניק. מערבבות בשר ושומנים זולים בהתלהבות. אני שולח יד למכנסיים, חושש. את העיסה צריך לשים במקרר, אבל יש כבר נקניק אחד מוכן. חני פותחת את הניילון, גוש בשר מבחיל ומתפורר בוהק בשמנוניותו מול כל פעוטי ישראל. "למה שלא תטעמי את הנקניק ותגידי לנו איך הוא?", חני מציעה לאוריה, נמנעת מלקחת חלק בניסויים האכזריים של עצמה. בתחושת חטא בלתי ניתנת לשליטה היא משקרת: "אתם תראו סרטים עכשיו ואני אוכל את הנקניק". כן, בטח. אנחנו נאכל סרטים, וחני תצפה על עוד נקניק בגאווה. אני שולח יד למכנסיים בחשש.

מעט דמויות מעצבות את המיניות כמו גיבורי הטלוויזיה של הילדות. חני נחמיאס חנכה כבר לא מעט דורות ועדיין ממשיכה לשבת חזק במשבצות השידור התמימות לכאורה של הצהריים המאוחרים. אני חושב על פחד מנשים. אני חושב על חני נחמיאס, על נקניק מפלצתי ומסורס, על הילד שניסה לאטום את עצמו לסוכריות הטופי של חני ולבסוף נכנע לרובוט משוכלל באריזה הדורה.