נו טוב, הם לא משלנו

עד לפני שקראתי את ספרו של דודו בוסי, "הירח ירוק בוואדי" (הוצאת עם עובד/ ספריה לעם), החזקתי במספר הנחות יסוד מגובשות דיין בתחום הסוציולוגיה. כטיעון בסיס האמנתי שבכל קבוצה אנושית נתונה, פרימיטיבית או מודרנית, משגשגת או נחשלת, משכילה או בורה, ניתן יהיה למצוא את אותם הביטויים לטבע האדם וברמה אחידה. טענתי במרץ רב בפני כל השומע כי קשת הרגשות הפנימיים הרחבה של האדם, המובילה לשלל ההתנהגויות המוחצנות, היא בעלת ספקטרום זהה בכל נ.צ אותו תסמן האצבע על פני הגלובוס המסתובב, וגם פחות או יותר באותם מינונים.

לשם המחשה זריזה – על פי היגיון זה אחוז בני האדם המופנמים בכל ניו יורק סיטי שווה לאחוז בני האדם המופנמים בגבעתיים, למשל. או כמות הרוגז שקיימת בשבט האפצ'י מתאימה באופן פרופורציונלי לכמות הרוגז המצויה בבני ברק, כדוגמה. את מכלול הטענות המדעיות הפרטיות שלי אגדתי במסה תחת השם "המדריך לסטריאוטיפיקן הכופר - כל מה שרצית לדעת על איך להשתחרר מדעות קדומות".

אבל הבוסי הזה הביא לי אותה בהפוכה לפנים האשכנזיות-לבנבנות שלי. קבר לי את המחקר. כי מה שעולה מספרו הוא ששכונת התקווה היא מה שנקרא בפי החוקרים "פנומן אנתרופולוגי", על פי הפרמטרים הבאים:
1.לא תמצא בשכונה אדם שיודע לנהל שיחה שקטה. תקשורת בין אנשים מתנהלת על פי רוב בצעקות.
2.הגברים הם חארות, אינטרסנטים שמזלזלים בנשותיהם ומורידים להן לאטמות, כאפות ובעיטות על בסיס יומי.
3.הנשים צווחניות ומתנהלות בין שני קטבים - אדישות והשלמה או ערמומיות ובחישה מאחורי גבם של בעליהן.
4.בני הנוער עסוקים בעיקר בפשע ובאלימות.
5.לאנשי השכונה פגם גנטי משותף - לכולם לשון מצקצקת בלתי נלאית.

הסיפור מועבר מפיו של מוסא, תלמיד בית הספר היסודי, שמגולל את אירועי ילדותו המרה-מתוקה בסמטאותיה המטונפים של שכונת התקווה. הלשון שלו מטאפורית להפליא, שנונה ומקורית, ומהווה את נקודת החוזק בכתיבה היפה של בוסי. אך לטעמי בוסי נכשל בדיוק במקום בו החליט להגדיש את הסיפור באווירה ןלהעצים את הסטיילינג המיוחד של השכונה בה גדל על פני הטיפול בשלד של הרומן - עיקרון שמוביל למספר חורים בעלילה שהקורא אינו יכול להשלים בעצמו. בנוסף, אפיון הדמויות, מלבד זו של הגיבור, נעשה בצורה פלקטית למדי, חסרת ניואנסים, ומכעיס בניסוח הגורף שלו.

הסצנה הסטנדרטית מעוצבת בקולניות יתר ללא שום סיבה, בגחמנות לא ברורה של הנפשות הפועלות, ומבליטה את הסטראוטיפים המנייריסטים המקובלים על דרי השכונה. בוסי ממעט לגעת בגווני האפור של החיים, עבורו קיים רק השחור או הלבן. בעיני זהו שימוש ציני בייחודיות הפולקלוריסטית של האנשים האלה. זה פשטני בדיוק כמו לכתוב ספר על רמת אביב ג' ולומר שכולם שם בורגנים ריקניים. זה בעצם כמו לעשות סדרת טלוויזיה על רמת אביב ג'.