בנובלה "לפורלה", אחת האחרונות שכתב שטפן צוויג על אדמת אירופה, מספר הסופר היהודי-אוסטרי המהולל על קורותיה של משרתת בעלת אורח חיים משעמם. חייה של אותה ברייה אומללה משתנים כשהיא מתחילה לעזור לבעלי האחוזה בה היא עובדת לבגוד באשתו, עם מספר נשים שונות. אחת מאותן מאהבות נותנת למשרתת המשונה את הכינוי "לפורלה", כפרודיה על שמו של לפורלו, העוזר של דון ג'ובאני מהאופרה של מוצרט. צוויג מסביר כי הכינוי התאים לה דרך קסם כי כמו "המשרת השותף לדבר עבירה… [היא] חשה איזה אושר משונה מהול בגאווה על הרפתקאותיו של אדונה".
הקוראים של הסיפור אמורים היו לדעת בעצמם מי זה לפורלו, מהו "דבר העבירה" שהוא לקח בו חלק, ומהן ההרפתקאות של האדון שלו. המילים המפורשות "דון ג'ובאני" או אפילו "מוצרט" לא מופיעים בנובלה של צוויג, שתורגמה לאחרונה לעברית בהוצאת "תשע נשמות", כחלק מהספר "חלומות שכוחים". בשנת 1935 לא היה צריך להסביר את הרפרנס לדון ג'ובאני, בדיוק כמו שבשנת 2023 לא צריך להציג גיבורי תרבות כמו סיינפלד, ביונסה או ספיידרמן. צוויג ידע שהקוראים שלו מכירים את יצירת המופת של מוצרט. הוא סמך עליהם שגם אם הם לא צפו במו עיניהם באופרה, הם לכל הפחות מכירים את העלילה ואת הדמויות. זה היה בסך הכל לפני 88 שנה, ואם מישהו באותם ימים היה טוען ש"דון ג'ובאני" היא יצירת האמנות המושלמת בכל הזמנים, מעטים היו מתווכחים.
השנים השתנו. המדיום גם. בעולם בו אפשר לחזות בפאר "הגרניקה" של פיקאסו במדריד, לראות את "הסנדק" של פרנסיס פורד קופולה בקולנוע או לשמוע את "סיפורי פוגי" של כוורת באוזניות באוטובוס - קשה באמת לקבוע מה יצירת האמנות הכי טובה של כל הזמנים, אם יש בכלל דבר כזה. ועדיין, אם אכתוב כאן נחרצות ש"דון ג'ובאני" היא האופרה הכי גדולה של מוצרט בפרט, והאופרה הכי טובה שהולחנה בכלל - מעטים יעזו להתווכח. יש כאן כמובן עניין של טעם אישי, אבל על הנצחיות של היצירה אי אפשר להתווכח.
לא רק שהאופרה עדיין מוצגת באופן תדיר בכל בתי האופרה החשובים בעולם, אלא היא עדיין מעסיקה פרשנים ופילוסופים גם כמעט רבע מילניום אחרי שיצאה לאור לראשונה. לעתים רחוקות עלילה של אופרה מעוררת עניין מיוחד, אך במקרה של מוצרט, ודון ג'ובאני בפרט, סיפורו של הדון ג'ואן ההולל מזמין קריאה מודרנית, שלא לומר פרוגרסיבית, ביצירה הישנה. האם דון ג'ובאני הוא ליידיז מן מורכב? אולי סתם אנס או לכל הפחות מטרידן מינית סדרתי? השאלות האלה, שנשאלות כבר מאות שנים, רק מוסיפות עניין ומסתורין לסיפור הסוחף של הליברית של דה פונטה, כשברקע המוזיקה של המלחין הגדול ביותר אי פעם. כן, עוד קביעה נחרצת. אפשר להתווכח עליה, אבל עדיף פשוט להתמסר למוזיקה.
האופרה הישראלית מעלה בימים אלה את גרסתו של הבמאי הדני קספר הולטן לאופרה הנצחית של מוצרט (רגינה אלכסנדרובסקיה אחראית על הבימוי המחודש), לאחר שכבר העלתה בהצלחה את אותה הפקה ב-2018. זה מקרה נדיר בהחלט של "סוס מנצח לא מחליפים". מדובר בהפקה שנוגעת בשלמות. שלוש שעות ורבע שעוברות ביעף. מסוג ההפקות שנותנות כבוד גם ליצירה מאוד פופולרית ומוכרת מחד, ומאידך מרגישה כאילו תדבר לקהל של ילידי המאה ה-21 בדיוק כפי שהיא עבדה על הקהל במאה ה-17. זה נדיר כמו שזה יפה.
תזמורת האופרה מזמן לא נשמעה כל כך מדוייקת כפי שנשמעה תחת ידיו האמונות של קרל היינץ שטפנס. יכול להיות שעצם החותמת של מוצרט על התווים מקפיצה את הריכוז והמחויבות של כולם רמה אחת מעלה, ובכל מקרה כבר באוברטורה המוכרת הצמרמורת עברה אט אט מפיט התזמורת אל כל יושבי בית האופרה. סצנת הפתיחה, שמוצאת את דון ג'ובני בגילומו של הארגנטיני גרמן אנריקה אלקנטרה ספק אונס את דונה אנה (יוליה מריה דן הרומניה), כבר זורקת אותנו עמוק לתוך הגרסה של הולטן. המוזיקה המוכרת ברקע היא מוצרט, אבל הויזואליה היא של מחזמר אפל, ששולח את הזרועות שלו אל הצופים ובולע אותם פנימה.
לא ניכנס שוב ליחס של מוצרט לנשים באופרות שלו, ולא רק בגלל שאפשר לכתוב ספרים שלמים על פרשנויות לעניין, אלא בעיקר כי ההפקה של הולטן לוקחת את אותה מיזוגניה תואמת תקופה אל הקצה. הדונות של ג'ובני הן נשים חלשות, מופקרות ולא אמינות, בעוד צרלינה הופכת מנערת כפר תמימה לפתיינית מתוחכמת. אם בליברית המקורית ניתן היה לזהות סימן שאלה גדול על המפגש המיני בין דון ג'ובני לבין דונה אנה - אצל הולטן התשובה היא הרבה יותר חד משמעית. זה היה אונס? היא פיתתה אותו? הוא התחזה לאחר? היא טמנה לו פח? הכל היה בהסכמה והיא התחרטה? התשובה מבחינת הולטן היא זהה: זה בכלל לא משנה. החיים מורכבים לפחות כמו המוזיקה של מוצרט, ומי שמחפש הפרדה סכמתית שבין שחור ולבן או טובים ורעים עדיף שיילך לצפות ב"שר הטבעות" עם שמחה רוטמן. מי שרוצה לחוות את החיים עצמם, שכוללים אהבה וכאב לצד תשוקה ובגידה - שיצטרף למסע האופראי המושלם מכולם.
דון ג'ובאני הוא האנטי-גיבור המושלם. גרסה מוקדמת של טוני סופרנו, דון דרייפר ובוג'ק הורסמן. מוצרט הפך את הדמות השנויה במחלוקת הזאת לעגולה, הולטן דווקא משטיח אותה - בקטע טוב - ומזכיר לנו שבשורה התחתונה מדובר בחרא של בנאדם. זה לא אומר שאנחנו לא יכולים לאהוב אותו ולהימשך אליו. זו תמצית האנושיות כולה, ומה שהופך את היצירה הזאת לנצחית.
עוד סיבה לנצחיות של היצירה היא דמותו של לפורלו, שמתחיל את דרכו באופרה כאתנחתא קומית ואט אט בונה את עצמו כגיבור האנושי של הדרמה כולה. הבריטון האיטלקי פאולו בורדוניה נכנס לנעליו של לפורלו האגדי, וכבר בפרמיירה שלו בבית האופרה המקומי כבש את הקהל המקורי. נראה שמאז אנתוני פארקר לא נחת בתל אביב "שחקן רכש" שכבר בהופעת הבכורה שלו נראה כאילו הוא בן בית במקום.
מחמאות מגיעות גם לטנור הסיני לונג לונג, בתפקיד דון אוטביו, שהציג ביצועים קוליים מושלמים - כמעט בלי להתאמץ (או לפחות בלי להראות מאמץ). מאידך לונג כן נראה קצת קשוח מדי לתפקיד, בלי הרבה כישרון טבעי לדרמה. אם היה מדובר בביצוע קונצרטנטי של האופרה, לונג היה מתבלט אולי מעל כולם - אך בתוך הפקת אופרה תיאטרלית עמוסה הוא קצת הלך לאיבוד.
הופעה חביבה נרשמה בפרמיירה גם לנועם היינץ הישראלי, בתפקיד מזטו, בעלה הטרי של צרלינה. זו הפעם הראשונה שאני רואה את הבריטון הצעיר באופרה בסדר הגודל של דון ג'ובאני (ראיתי אותו בעבר מופיע בגרסת האופרה לילדים של "אליס בארץ הפלאות"), ולמרות התפקיד הקטן יחסית קשה היה להתעלם מהפוטנציאל. כרגיל, כיף לראות ישראלים צעירים שמגיעים לבמת האופרה - מעניין יהיה לראות את הבריטון העוצמתי של היינץ בתפקיד הראשי של דון ג'ובאני. סביר להניח שזה רק עניין של זמן.
אגב ישראלים צעירים, דניאלה סקורקה היא כבר מזמן לא "פוטנציאל" או "הבטחה" אלא דיווה כחול לבן. הסופרן הישראלית חוזרת לתפקיד צרלינה, אותו גילמה ב-2018 במקביל לענת צ'רני - והיא מביאה הפעם מעבר לקול הנהדר שלה גם ביטחון ובגרות שהופכת את הדמות "התמימה" לאחת החזקות והסקסיות באופרה כולה.
כל זה עוד לפני שדיברנו על עיצוב התפאורה של אס דבלין ועיצוב התאורה של ברונו פואט (והעיצוב מחדש של אייל לוי שרון) שמשחקים תפקיד משמעותי בהפקה לא פחות מהסולנים עצמם. משחקי האור והאותיות שכאילו נלקחות מהספרון המגונה בו דון ג'ובאני מתעד את כיבושיו הופכים את הסליזיות ליופי. את החושך לאור.
הקהל של האופרה אולי התחיל את הערב עם השוואות טבעיות לביקור הקודם של ההפקה הנוכחית באופרה, בניצוחו של דניאל אורן - אך בסוף הערב כולם הסכימו: מדובר בפאר היצירה ששווה לחזור ולחוות אותה אחת לחמש שנים. אולי אפילו פחות. נקווה שבפעם הבאה שנראה את מוצרט, או כל מלחין נצחי אחר באופרה, לא נצטרך לפתוח את הערב עם הקרנה של מגילת העצמאות על המסך הגדול של בית האופרה. נקווה שהפוליטיקה תישאר בחוץ, והמוזיקה - כמו הדמוקרטיה - תנצח.