ב-17 השנים האחרונות היו בישראל כ-10 מבצעים צבאיים גדולים בהם מצאו את מותם אלפי בני אדם. במדינה הזאת יש נאשם בפלילים שנבחר לראשות ממשלה, ומנסה לבצע במדינה הפיכה משטרית, בין השאר כדי לחמוק ממשפט צדק. בין לבין היו גם דברים טובים. לאונרד כהן הופיע באצטדיון רמת גן, נטע ברזילי זכתה באירוויזיון ושני צעירים מקסימים מראשון לציון בשם לינוי וארטיום זכו במדליות זהב באולימפיאדה. אלא שעם כל הכבוד לכל האירועים ההיסטוריים האלה, נראה שלא היה שום אירוע חדשותי שהצליח לגרום לישראלים להתבטל בצורה מוחלטת כל כך מול אמצעי התקשורת כמו מקרה הרצח המחריד של תאיר ראדה.
17 שנה של סיקור, כתבות, סרטים, פודקאסטים, ספרים וקבוצות פייסבוק שהפכו כמעט את כל אזרחי ישראל למומחים במשפט פלילי. כולנו יודעים בזכות המשפט את ההבדל בין דקירה לשיסוף. נדמה כי אין ישראלי שלא יודע את ההבדל בין להב משונן ללהב חלק. למעשה, סביר שאין עוד אומה בעולם כולו שיש בה כל כך הרבה אנשים שמכירים את המונח DNA מיטוכונדריאלי.
האירוע האחרון ברשימה הארוכה הזאת של סיקור אובססיבי לפרשה העגומה הגיע אתמול לעוד שיא, עם זיכויו של רומן זדורוב בבית המשפט המחוזי בנצרת. זו הייתה הפעם החמישית (!) שבית המשפט פוסק את דינו של זדורוב, ואם הפרקליטות תחליט לערער על הזיכוי, התיק בעניינו יגיע לבית המשפט בפעם השישית. האם זה מה שיביא לצדק עבור תאיר שחייה נגדעו כל כך מוקדם? האם זה יביא שקט לאמה? לא, אבל זה בטוח יספק עוד הרבה חומר לערוצי הטלוויזיה לפמפם את המשך הפרשה הכי מסתורית בתולדות ישראל.
הסיקור התקשורתי המעט אובססיבי של משפט זדורוב הצליח לדחוק בקלות לשולי המהדורה את העובדה שמדינת ישראל - שלאחרונה שבדקתי עדיין מוקפת ביותר מדי אויבים - עדיין מתפקדת בלי ששר הביטחון המכהן יודע אם הוא מפוטר או לא. נושא חשוב, אבל לא מסעיר כמו הזיכוי של זדורוב. אני אחטא לאמת אם אני אגיד שאני לא מבין את זה. אלא שמעבר לסיקור החדשותי, הטלוויזיה התמלאה בספיחים של הפרשה.
ברהנו טגניה ערך בחדשות 12 "ריאיון סוער" עם רומן זדורוב, במה שהתברר רק כפרומו לסדרת כתבות שלמה שטגניה ערך מתקופת מעצר הבית של זדורוב. בערוץ 11 שידרו את הסרט "אורות וצללים", הסרט השני של הערוץ (אחרי "צל כבד") שמתמקד בסיפורה של אולה קרבצ'נקו, הידועה יותר כא"ק. וכמובן שבהוט חיכו לעיתוי של הזיכוי כדי לחשוף את הפרק החמישי והאחרון (לבינתיים) של סדרת הדוקו "צל של אמת", תחת השם "ההכרעה". אעשה לכם ספוילר: יוצרי הסדרה לא התנצלו על כך שהפכו את חייה של קרבצ'נקו לגיהנום. ספוילר נוסף: גם בסרט בתאגיד לא ציינו את דבריו של השופט אשר קולה, שקבע כי בעדויות החסויות של קרבצ'נקו וחבני "נפלו פגמים של ממש. סתירות ותהיות שיש להסביר".
כל אלה יצרו מין אינפלציה מוגזמת במידע על עניין מחריד למדי: פרשת רצח של ילדה. נכון לזמן כתיבת שורות אלה - פרשת רצח בלתי מפוענחת, לפחות רשמית. הצפייה בכל החומרים החדשים (שרובם ממילא ממוחזרים) הפכה למדכאת ומעוררת חרדה. אין שום תסריט טוב. איזו אמת תיתן לכם לישון טוב יותר בלילה: שהמדינה ומערכות אכיפת החוק שלה עבדו קשה כדי להכניס אדם חף מפשע למשך 17 שנה? או שאולי תעדיפו לדעת שרוצח מניפולטיבי הצליח לגייס לעצמו אהדה אדירה בציבור, שגלשה אל תוך כותלי בין המשפט ושכנעו שופטים לשחרר פסיכופת לחופשי? אין לסיפור הזה סוף טוב, איך שלא מסתכלים על זה.
ובכל זאת, אם לשפוט לפי הרשתות החברתיות והתקשורת - מדובר בסוג של יום חג. ככה זה, מדינה שרגילה למלחמות מבפנים ומבחוץ, שנקרעת כבר חודשים סביב עצם קיומה כדמוקרטיה ועומדת לפני עוד ימים קשים בהם הקרע הפנימי, הפילוג וההסתה ימשיכו על ידי פוליטיקאים צמאי דם - פתאום פסק דין במשפט רצח מרגיש כמו פרק מחמם לב במיוחד של טד לאסו. מדובר באסקפיזם מוזר במיוחד. זה גם מסביר את הסנטימנט הישראלי לטובתו של זדורוב. אזרח זר אוקראיני, שמדבר עברית שבורה, שהצליח לאחד כל כך הרבה אנשים סביבו. זכאי או אשם? לא בטוח שבעידן הזה, בו האמת הפכה למושג שנוי במחלוקת, זה בכלל משנה. רק על שני דברים אין שום ויכוח: הראשון, הרוצח נמצא מחוץ לכלא. השני, ילדה יפה בת 13 נרצחה בדם קר בתוך תא שירותים. בואו נזכור גם אותה בתוך כל הקרנבל הזה.