לכבוד חול המועד של פסח, תקופה שבה לכולנו יש זמן לנוח ולצפות בסרטים שאולי החמצנו מתישהו, אנחנו מציגים כאן מצעד של עשר הרגעים הגדולים בתולדות הקולנוע הישראלי. לרוב מדובר פשוט בסצנות שלמות, אך לעתים אלה קטעים קצרים יותר ולפעמים גם ארוכים יותר, וכדי לא להתחייב על עגה מקצועית מדויק, המונח "רגעים" נראה המתאים ביותר.
מאחורי הבחירות עומדים מגוון של שיקולים: לפעמים בגלל איכות קולנועית נטו, לעתים בשל יכולתם ללכוד את רוח הזמן או איזושהי הוויה ישראלית על-זמנית, ובמקרים מסוימים בגלל הכל ביחד. לפעמים הם מסמלים מגמה, תקופה, זרם או אושיה, ולעתים הם הקדימו את זמנם ופרצו דרך. לפעמים הם מרגשים ולעתים מצחיקים, לפעמים איקונים ולעתים שנויים במחלוקת. מה שבטוח: כולם תרמו איזושהי תרומה לנוף המקומי.
בחרנו כאן רגעים, לא סרטים. אם המצעד היה "מהו הסרט הישראלי הטוב בכל הזמנים"? התוצאות היו אחרות, ויש להניח גם שגרתיות יותר. הרשימה הזו מאפשרת לשמות שלעתים מודרים מן המעמדים הללו לזהור קצת יותר.
נבהיר גם כי הרשימה כוללת סרטים עלילתיים בלבד. קצרה היריעה מלהכיל גם את עולם הדוקו העשיר והאיכותי. גם סרטי טלוויזיה נותרו בחוץ, אז אנא אל תחפשו את "מבצע סבתא".
10. "הלהקה" (1978): "איזו מין שלווה"
סרט יום העצמאות האולטימטיבי הכניס מן הסתם לא מעט קטעים לפנתיאון הישראלי, והיפה מכולם מתאר כיצד מזמרים יחדיו חיילי הלהקה הצבאית את "איזו מין שלווה". זהו מקרה נדיר, בטח בתעשייה המקומית, בו קולנוע ומוזיקה משתלבים באופן מושלם. הבמאי אבי נשר מצליח להעניק המחשה ויזואלית לאותה הרמוניה עליה מדברים בשיר, עם ביצוע מושלם לטקסט של אבי קורן והלחן של יאיר רוזנבלום.
לשם כך מסתייע הקולנוען בצוות של שחקניות ושחקנים, שהמסך הגדול לא היטיב לאחר מכן למצות את הפוטנציאל שלהם, ובו בין השאר דפנה ארמוני, חלי גולדנברג ואלי גורנשטיין. מה ישראלי יותר מלשמוע אותם שרים "השבת בכלל אינה עוברת/כבר קראנו את עיתון הערב/איזו מין שלוה ולא עושים שום דבר". בזמן אמת, זה היה שיר על ציפייה לדברים שלא יקרו. כיום, הוא מעורר נוסטלגיה לימים שכבר לא יחזרו.
9. "ואלס עם באשיר" (2008): החלום
באופן לא מפתיע, רבים מן הסרטים בעשירייה מציגים אלמנטים צבאיים. זה היה נכון לגבי "הלהקה" וזה נכון גם לגבי הסרט במקום התשיעי, "ואלס עם באשיר". הלהיט המהולל, עטור הפרסים והמועמד לאוסקר של ארי פולמן עוסק גם הוא במלחמה, מלחמת לבנון הראשונה במקרה דנן, אבל עושה זאת בדרך שאף אחד אחר לפניו לא הלך בה קודם לכן.
סצנת החלום ההזויה והמהפנטת ממחישה איך הצליח פולמן להמם את הציבור. היא נתנה לקולנוע כלים אחרים לייצג טראומות, והמציאה מחדש את הדרך בה כולנו זוכרים מלחמות. בהשאלה מדבריה של שרת התרבות על סרט מלחמתי אחר עם שם דומה, "פוקסטרוט", אפשר להגיד כי "ואלס עם באשיר" הוא ועוד איך הריקוד שלנו.
8. "חתונה מאוחרת" (2001): "לא יפה אישה גדול עם גבר קטן"
סרט נוסף מחצי היובל האחרון, אחד מתוך שלושה בסך הכל בעשירייה. "חתונה מאוחרת" של דובר קוסאשווילי נחשב למבשר תור הזהב הנוכחי של התעשייה המקומית, והסצנה הזו מתוכו מציגה רבים מן המאפיינים של הקולנוע הישראלי העכשווי. הנטייה לעסוק גם בעניינים פנימיים ולא רק בסכסוך: "ואלס עם באשיר" הוא יוצא הדופן, שכן רוב הסרטים הבולטים בשנים האחרונות, בדיוק כמו "חתונה מאוחרת", עוסקים במשפחה, דת וכיוצא בכך; הקטע המדובר כולל דיאלוגים בגיאורגית ובעברית משובשת, ערבוב לשוני שהיום כבר מעט מובן מאליו אבל בזמנו היה פורץ דרך; וכמובן גם הנוכחות של רונית אלקבץ ז"ל וליאור אשכנזי ומוני מושונוב יבדל"א, שלושת השחקנים הישראלים הבולטים של דורנו, בטח בזירה הבינלאומית.
נוסף לכך, זו גם סצנה גדולה כשלעצמה, ובכמה דקות בלבד היא מצליחה לדחוס לתוכה שלל מרכיבים עוצמתיים: טרגדיה, גורל כתוב מראש, הומור שחור, אלימות ואהבה, שנאלצת להרים ידיים מול החרב. במובן מסוים, אולי בכל זאת גם "חתונה מאוחרת" הוא סרט מלחמה.
7. "החיים על פי אגפא" (1992): הטבח
אסי דיין היה אולי החוצפן הכי גדול בתולדות הקולנוע הישראלי, וב"החיים על פי אגפא" הוא יצר את הרגע הכי יומרני ופומפוזי בתולדותיו, וגם את הסצנה האפוקליפטית והפסימית ביותר בדרבי ימיו. חיילים ואזרחים, גברים ונשים, יהודים וערבים, אשכנזים ומזרחיים, כולם שותפים כאן יחדיו למרחץ הדמים, המעוצב בכלים קולנועיים מבעיתים ושוברי לב כאחד.
יש שיאמרו כי סצנת הטבח הזו שיקפה את המציאות, גם אם בצורה מוקצנת. יש שיזהירו כי היא נבואת זעם שעוד תתגשם ויש שיטענו בייאוש כי כבר התגשמה. כך או כך, צפייה בה בעותק המחודש של הסרט שהוקרן לראשונה לפני כחודשיים בפסטיבל ברלין, המחישה מחדש עד כמה היא מרשימה קולנועית, מסויטת - ובלתי נשכחת.
6. "גבעת חלפון אינה עונה" (1976): הרימון
ושוב איתנו כאן, אסי "החוצפן" דיין. כ-25 שנה לפי "החיים על פי אגפא", הוא ביים את "גבעת חלפון אינה עונה", בכיכובם של הגשש החיוור ועל פי תסריט שכתב עם נפתלי אלטר, והתוצאה הייתה סרט הפולחן המקומי הגדול מכולם.
ולא פחות חשוב מכך: דווקא אסי דיין, בנו של המצביא הישראלי הכי מפורסם בהיסטוריה, הוציא תחת ידיו את הקומדיה האנטי-מלחמתית הכי גדולה ואהובה שנעשתה פה. סצנה זו מתוכה, פנינה קלאסית אחת מני רבים, מדגימה את היכולת של הסרט לחשוף את האבסורדיות שבמלחמה ובמאצ'ואיזם, ומסבירה למה הפך לפולחן על זמני שעוד נמשיך לצטט. על משקל אחד הדיאלוגים המפורסמים מתוכו, אפשר להמר כי ביום העצמאות 2047 נעשה את מה שעשינו ב-2017, שזה בדיוק מה שעשינו ב-2007: נצפה ב"גבעת חלפון".
5. "אוונטי פופולו" (1986): שיילוק
שוב מלחמה, שוב מדבר, והפעם בסרטו של רפי בוקאי ז"ל. במקרה זה, באופן שהיה מהפכני בזמנו, נקודת המבט היא לא של החיילים הישראלים אלא של החייל המצרי, דובר הערבית. בהפוך על הפוך, הוא נכנס כאן לנעליו של היהודי ונושא מולו את המונולוג המפורסם מתוך "הסוחר מוונציה" של שייקספיר.
בזכות התצוגה של סלים דאו בתפקיד הראשי, התסריט המבריק של בוקאי ועבודת הבימוי שלו, מצליחה הסצנה הקאמרית אך הענקית הזו לעמוד על התסביך הישראלי הגדול מכולם: העובדה שהתרגלנו באירופה להיות בעמדת הקורבן, אך במזרח התיכון אנחנו דווקא הצד החזק יותר. ואת הדיסוננס הזה, כבר שבעים שנה לא מצליחים כאן לעכל.
4. "חגיגה בסנוקר" (1975): "ימשיך כבודו"
בניגוד לתשעת הסרטים האחרים בעשירייה, "חגיגה בסנוקר" לא זכה עם יציאתו לפרגון תקשורתי בזמן אמת, וגם לא קיבל פרסים. הקהל, לעומת זאת, התפקע מצחוק וממשיך לעשות זאת גם היום. הלהיט של בועז דווידזון אולי קיבל בזמן אמת ציון לא מספק מהתקשורת והממסד, אבל ניצח בגדול את מה שחשוב מכל - המבחן ההיסטורי.
כישרונו של רווח, כמו גם זה של יהודה ברקן ויעקב בנאי בצדו, מגיע לשיאו בסצנה הזו, שכתובה ומבוצעת להפליא. רגע מבריק כזה, ורבלית ופיזית, לא היה מבייש אף פנינה של לואי דה-פינס, למשל. אל תשתמשו במושג הממעיט "בורקס". "חגיגה בסנוקר", והסצנה הזו במיוחד, הם לא פחות מחלב ודבש!
3. "אפס ביחסי אנוש" (2014): אקדח הסיכות
הסרט העכשווי ביותר ברשימה יצא לפני כעשור, היה להיט היסטרי, עורר תהודה יוצאת דופן בעולם וכמובן גם נכנס לפנתיאון. הקומדיה השחורה של טליה לביא ממחישה כי בניגוד למצב בעשרות השנים שקדמו לעשור הנוכחי, כיום הקול הנשי דומיננטי בעשייה הקולנועית העכשווית, והציעה נקודת מבט אחרת על הז'אנר הצבאי שכפי שמראה עשירייה הזו, הוא הבולט בתרבות המקומית.
נקודת המוצא של הסרט הייתה ההנחה שאף כי הקולנוע הצבאי מציג בדרך כלל רימונים ורובים, כלי הנשק הכי מאיים שרובנו פוגשים במהלך השירות, גברים כנשים, הוא אקדח סיכות. מכאן גם הדימוי הכי איקוני שבו, שהפך לאחד הדימויים המפורסמים בתולדות העשייה המקומית, בטח זו העכשווית.
הדימוי הכה מצוטט נולד בסצנה הזו, והפך לכזה בזכות כישרון הכתיבה והבימוי של טליה לביא ועבודת המשחק של שתי הכוכבות שלה, שתיים מן השחקניות הבולטות בדור העכשווי: דאנה איבגי ונלי תגר. בפראפרזה על האימרה המפורסמת של גודאר, ניתן לומר כי "אפס ביחסי אנוש" הוכיח שקולנוע הוא אשה ואקדח סיכות.
2. "השוטר אזולאי" (1971): ההצדעה
עוד הרבה יותר מאשר הצמדת אקדח הסיכות לרקה, הדימוי המפורסם בתולדות הקולנוע הישראלי הוא כמובן ההצדעה של שייקה אופיר בסוף "השוטר אזולאי" של אפרים קישון. סצנת סיום שהמושגים "איקוני", "מיתולוגי" ו"לפנתיאון" כאילו הומצאו בשבילה.
שלא במקרה, ההצדעה כאן מבטאת בדיוק אותו רעיון שהיה בדימוי המפורסם של "אפס ביחסי אנוש": התמסרות מלנכולית למערכת והתמזגות של היחיד בשלם שגדול ממנו, רעיון שכמעט כל הצופים המקומיים יכולים להזדהות עמו, בטח בימים של טקסי יום העצמאות.
כך או כך, קישון ואופיר היו ענקים יחידים במינם, ויחדיו הם בראו סצנת סיום שכל תעשיית קולנוע הייתה מתגאה לכלול במצעד הרגעים הגדולים שלה: מופת של רגישות ואנושיות, שמצליח לרגש עד דמעות גם בצפייה השבעים.
1. "הקיץ של אביה" (1987): מומולדת
"השוטר אזולאי" יכול היה להיות כמובן בחירה ראויה, אידיאלית ואף מתבקשת למקום הראשון. יש להניח כי רבים ורבות ציפו למצוא אותו בצמרת, והבחירה דווקא בסצנת המומולדת מ"הקיץ של אביה", הדרמה האוטוביוגרפית שכתבה גילה אלמגור וביים אלי כהן, תיראה כפרובוקציה: סרט עכשווי מדי, אשכנזי מדי וקונצנזוס הרבה פחות גדול.
כשלעצמו, לא בטוח ש"הקיץ של אביה" היה נכנס לרשימת עשרת הגדולים, אבל אנחנו עוסקים כאן ברגעים נבחרים, לא בסרטים שלמים, והסרט הזה הוליד רגע אחד שמתעלה מעל כל השאר. אין עוד אף סצנה שנכנסה כל כך חזק לתוך הלקסיקון הישראלי והתודעה הלאומית, כמו סצנת ה"מומולדת" מתוכו.
ההדים שלה כל כך גדולים, שגם מי שלא צפה בסרט מתריע "תבואו בזמן, שלא יהיה לי 'הקיץ של אביה'" כשהוא פותח איוונט בפייסבוק. מי שכן ראו, חוששים כמובן פי כמה כשהם מארגנים מסיבת יום הולדת, ונזכרים באביה בגילומה של קאיפו כהן ובגילה אלמגור כאמה, בעודן יושבות ומחכות לשווא. המומולדת שלהן הפכה לחשש הקולקטיבי של כולנו.
עם השנים, נהוג להטיל ספק הולך וגדל בכל הקשור למרכזיותו של המסך הגדול בעולמנו, בטח כשמדובר בעשייה הישראלית, הנמצאת בעמדת נחיתות מובהקת לעומת התוצרת ההוליוודית. אם יש רגע אחד המוכיח כי בכל זאת סרטים ישראלים יכולים להפוך לחלק בלתי נפרד מן המציאות שלנו, זו המסיבה ב"הקיץ של אביה". הסצנה הזו, יותר מכל אחת אחרת בשבעים השנה האחרונות, הוכיחה באיזו מידה הקולנוע המקומי יכול לעצב לנו את החלומות - ואת הסיוטים.