עשרות אלפי בני אדם מפגינים הערב (שבת) בעשרות מוקדים ברחבי הארץ במחאה על המהפכה המשפטית. זה השבוע ה-13 להפגנות, שמתקיימות השבוע על רקע השהיית החקיקה ותחילת תהליך ההידברות בבית הנשיא, ובין מוקדי המחאה העיקריים: תל אביב, ירושלים וחיפה.
בירושלים, אלפים מפגינים מול בית הנשיא בעיר. על רקע הפרות הסדר שהתקיימו שבוע שעבר לאחר שמפגינים הצליחו לפרוץ את המחסומים המאגפים את מעון ראש הממשלה בעיר, כוחות המשטרה תוגברו במקום. ההפגנה מאורגנת על ידי תנועת "שומרים על הבית המשותף", והנואם המרכזי בה הוא הסופר דויד גרוסמן.
"מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?" שאל גרוסמן בתחילת נאומו. "אנחנו השתנינו, אנחנו המפגינים, אנשי המחאה. אנחנו, שלא ידענו שיש בנו עוצמות כאלה. שלא ידענו שיש בנו נחישות כזאת, נשימה ארוכה כזאת. אנחנו, שלא תמיד ידענו כמה עזה תחושת השייכות שלנו למדינה. שייכות, אכפתיות, ערבות הדדית. מילים שקיבלו פתאום נפח ומוצקות של קיום, בלילה הזה שיורד עלינו. אנחנו עצמנו לא שיערנו את מידת האהבה שהסתתרה בנו אל הוויית החיים שהצלחנו ליצור כאן, בישראל. הוויית חיים שיש בה לא מעט שגיאות ועוולות, וחמור מכול, יש בה הדחקה של העובדה הלא נסבלת, עובדת היותנו עם הכובש עם אחר, במשך 55 שנה".
"ואף על פי כן, ובניגוד לכל הסיכויים, יצרנו כאן, על שפת הים התיכון, מדינה שאין דומה לה בעולם. אולם זאת לא האוטופיה של הרצל, באלטנוילנד, ולא החזון ההומניסטי הנפלא של מגילת העצמאות, אך מתוך אינסוף תקוות ואכזבות, חרדות וכוחות יצירה, התהוותה כאן מדינה חזקה, בעלת אופי מובהק משלה, מדינה שהיא חזקה מכל מְדָּנֶיה. שהצליחה לתפקד, ואפילו לשגשג במשך 75 שנה. אמנם ברעד תמידי של הולך על חבל, ואף על פי כן 75 שנה".
"עד שבאו המחטף, ההתקפה הפתאומית והבוטה של שינוי החוקים להלאים את הדנ"א של המדינה. ופתאום, בבת אחת, הכול נסדק. מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? אתם, אנחנו, כל אחד ואחת מאיתנו, שלא מוכנים לשתוק עוד. שיוצאים להפגין. לזעוק, לשאוג. שמסרבים להשתתף במפגן הנבוב של דֵמי-קרטיה, זה מה שהשתנה הלילה הזה, ויוסיף להשתנות בלילות ובימים שיבואו".
"ומרגיש בכך כל אחת ואחד מאיתנו, שבעמידה בכיכר הבימה או בהליכה ברחוב קפלן או בהפגנה למען סובלנות באום אל-פחם, אנחנו מנסחים מחדש את עקרונות החברה האזרחית של ישראל, שבצומת גומא או בבני ברק אנחנו מראים היכן עוברים הקווים האדומים שלנו, קווי הסירוב והמרי האזרחי, הלא אלים", הוסיף גרוסמן. "ומיום ליום, מהפגנה להפגנה, מתחזקת התחושה שיזמי ההפיכה עשו כאן את שגיאת חייהם. שהם הימרו כאן הימור מטורף על עתידנו, על היותנו, וגם על עתידם שלהם, ושל תומכיהם, ובעצם על העם כולו, שאותו הם קורעים לגזרים. האם הם מבינים זאת?"
"נורא הדבר אם אינם מבינים מה עוללו. עוד יותר נורא אם הם מבינים, ואף על פי כן מתעקשים להמשיך בתהליך האובדני. כי ברור שעם כל חוכמתם וערמומיותם הם לא הבינו עד כמה השתנה הלילה הזה מכל הלילות. הם לא תפסו - לא את הנחישות שלנו להילחם על מה שהוא באמת סלע קיומנו, ולא את תחושת הערבות ההדדית שפתאום חזרה לפעם בנו, ולא את הסירוב החדש והמפתיע שלנו להמשיך ולקבל על עצמנו בהכנעה ובביטול עצמי את דימוי 'העגלה הריקה'. הסיפור הזה נגמר כאן. העגלה מלאה וגדושה. תמיד הייתה".
"אנשי ההפיכה לא קראו נכונה - לא את תשוקת החירות שלנו (תשוקה, לא פחות), ולא את הערכים והמשאלות הראשוניים שלנו. את ערך השוויון של כל אדם ואדם, את הרוח הדמוקרטית, את האנושיות. ויותר מכול יקרים לנו מאות אלפי הצעירים והצעירות, המלמדים אותנו, את דור ההורים והסבים שלהם, את משמעות הדמוקרטיה. 'והגדת לבנך' כתוב הגדה, ואתם הפכתם את כיוון המשפט: 'והִגיד לך בנך'. ובתך, כמובן".
"אתם אמיצים איתנו, דור ההורים והסבים שלכם. אתם נחושים מאיתנו. אולי זה גם מפני שאתם נואשים יותר מאיתנו, כי מי שעומד מולכם כיום מסוכן יותר, אטום וחסר מעצורים יותר מאלה שעמדו מולנו. ואולי מפני שאתם מרגישים שאין לכם ברירה. וגם זה משהו שהשתנה הלילה הזה: לפתע נעשה לכולנו ברור שאנו קו הגנה אחרון של מדינת ישראל בפני העריצות החשופה, הדורסנית. זה הדבר שנשתנה הלילה הזה מכל הלילות"