כמה ענוג הוא

“Unrest”, הדיסק החדש של ארלנד אוי (Erlend Oye) הוא באמת דיסק יפה. אבל הוא גם מעט רפה. אני מניח שאעביר עליו עוד שלוש-ארבע האזנות ואחר כך אתן לו לישון בשקט.
יש בו עשרה קטעים שארלנד אוי כתב והקליט בעשר ערים שונות בעולם עם עשרה מפיקים שונים מתחום המוזיקה האלקטרונית. ובניגוד למה שניתן היה לצפות מאלבום שמשחק אותה אייל פלד, הרי שדווקא מדובר במוצר קוהרנטי ומגובש שיש בו קו אחיד והגיוני – הוא מהדהד המון השפעות אייטיז לכל אורך הדרך. ולפני שאתם שואלים את אוי, "תגיד, יש לך דפש מוד?", אז כן, יש לו דפש מוד ויאזו ופט שופ בויז וכל מיני ומיני סאונדים מכוננים מהתקופה הכי יפה של האורגן ומכונת התופים.

אל “Unrest” ארלנד אוי מגיע אחרי אלבום רמיקסים מצוין של הקינגס אוף קונביניאנס ואחרי ששר בשני להיטי ההאוס הנעימים של רויקסופ. כך שהתחום לא זר לו – יש לו אמנם נשמה אקוסטית, אבל הוא תמיד מתחבר היטב לאלקטרוניקה רגשנית. לאוי, חציו של הצמד קינגס אוף קונביניאנס, יש קול ענוג, אבל כמה ענוג הוא, כמה ענוג, ככה אני תמיד חושב על ניק דרייק כשאני שומע אותו. בקטע הרביעי בתקליט, זה שהוקלט יחד עם ג'ולי מיוזיק, אוי נשמע, באמא שלי, כמו עברי לידר. אני לא יודע מה זה אומר.

מבחינתי השיא של הדיסק מגיע ישר על הקטע הראשון – “Ghost Trains”, שהפיק מורגן גייסט, אחד המפיקים הכי הייפים והכי משפיעים כרגע בסצינת המועדונים האנינים (מי שעדיין לא בחן את אלבום הבכורה של Metro Area, הצמד שבו הוא חבר, חייב את זה לעצמו). גייסט הוא אות ומופת לאופן שבו יוצר צריך לשאוב השראה ממראי מקום בהיסטוריה המוזיקלית שלו – בקטע שלו עם אוי וגם בתקליט של Metro Area הוא משתמש בסאונדים מאוד מסוימים של אלקטרו בוגי מתחילת שנות השמונים וכדומה ניו-וייב, אבל עושה מהם חפלה אבסטרקטית ומשנה את השימוש שלהם בצורה שלא רק מכבדת את הציטוט אלא גם עושה בו טרנספורמציה שהיא מאוד חשובה לכיוונים שאליהם מוזיקה יכולה להתפתח, גם אם היא לא בדיוק ממציאה את הגלגל מחדש: שימוש בכלים קיימים (ושנות השמונים לנצח יהיו תור הזהב של המוזיקה האלקטרונית), תוך כדי עיקום והרכבה מחדש, שגם שומרת על הקונספטואליות הארכאית וגם מוסיפה את הטאץ' העדכני.

בגלל זה מורגן גייסט הוא חדשן אמיתי – בתקופה שבה טעם וידע מוזיקלי הם כמעט חזות הכל (סימפולים ופלגיאטים מפה ועד להודעה חדשה בהיפ הופ, האוס וטכנו), מי שבאמת מצליח לשלב בין האהבות הישנות שלו לבין האינדיבידואליות שלו כיוצר, מקבל ממני נשיקה במצ"ח.

הלוואי שהיה אפשר להגיד על כל שאר המשתתפים בדיסק הזה את מה שאפשר להגיד על גייסט – רובם לא מזיזים את התחת. וכשווינס קלארק עשה הכל לפניך, מי צריך באמת להתאמץ? וככה זה קצת נשמע. הקטעים מעט עצלים, נשמעים כמו תזכורת. אפילו איש מכובד כמו שניידר טי.אם מאכזב כשהוא קצת משחזר את הקאוור שלו לסמיתס. הקטעים שזזים יותר לכיוון ההאוס האינטימי דווקא עושים חסד עם הקול הקטן של אוי – הסקנדינבי הנקניק הזה מקבל אנרגיות טובות כשנותנים לו בקרחנה. “Unrest” מאוד ידידותי, מאוד פופי ומאוד נעים. הבאתי אותו לחתולה שלי.

ועוד שני דיסקים שכולם כבר כתבו עליהם, אבל צריך להגיד להם שלום-שלום: “Lovebox”, האחרון של גרוב ארמדה, שעד עכשיו לא הבנתי מה הוא רוצה ממני: תערובת משונה של צ'יל-אאוט סטרילי, גניחט היפ הופ ואפילו ראפ מטאל, שמקבעת סופית את הצמד הזה בנישת "חפשו את החברים שלכם". כל הביקורות הרעות צדקו.

גם “100th Window”, החדש של מאסיב אטאק, לא שבע נחת ציבורית, אבל אני דווקא לא התבאסתי ממנו לגמרי, אולי בגלל שמאסיב אטאק איבדו את הצ'ופצ'יק שלי אי שם ב-94' .
יש בו כמה קטעי דאב בריסטול חמימים (מה שנקרא, "מעושנים"), אבל אני הייתי מוותר על שינייד אוקונור, שתופסת כאן את עמדת הסולנית, ומחזיר בדחיפות את ניקולט שתכניס קצת שארם לכל העניין.

בכל מקרה, לפני שבוע נעצר רוברט דל נאג'ה, הצלע היחידה שנותרה מהשלישיה הזאת, בחשד לפדופיליה. הדבר יכול להסביר את ההידרדרות היצירתית של מאסיב אטאק מתחילת הניינטיז ועד סופם. גם כשמייקל ג'קסון התחיל להתעסק עם ילדים, הוא התחיל לכתוב שירים לא טובים. יש משהו ברקמות הרכות של ילדים בכיתה ו' שפשוט דופק להם את הריכוז.