חיוך עקום

אדם מבוגר, אפור וקשה יום, מגיע להלסינקי למטרות עבודה. בתחנת הרכבת הוא מותקף באלימות על ידי חבורת ביריונים, נשדד ומאבד את זכרונו. מאותו רגע הוא הופך לאיש ללא עבר, נע ונד ברחובות עיר מנוכרת וענייה, איש מוכה ותועה לכאורה. אך הגיבור אינו אבוד. עם אובדן העבר והזהות הוא מוצא חופש ושלווה מעוררי קנאה, ומתוך הסיפור המוכר והמסופר הזה של אובדן זיכרון, צומח אחד הסרטים היפים והמפתיעים שראיתי לאחרונה.

השפה הקולנועית של הסרט מחוספסת וגולמית, מתעקשת על פשטות וחוסר יומרות, השחקנים אינם משחקים אלא פשוט מתנהגים, והעלילה מלאה בהומור מריר ועקום, כמו חיוכו השבור של הגיבור. הסרט מינימליסטי, נטול אפקטים או צילום עוצר נשימה, וחסכוני במילים, אך מתוך כל המועט הזה לא נותרת תחושה של סרט קטן. הסצינות הרבות הן מעין ראשי פרקים מקוטעים המכסים תקופה נכבדת מחייו של הגיבור ומתוכן נוצרת סאגה מוזרה ונטולת היסטוריה שלא פועלת על פי כללי הז'אנר.

האיש נטול העבר והשם מתגלגל לשוליה העניים של הלסינקי, שם, בשכונת פחונים עלובה, בין אנשים נדיבים, הוא בונה את עולמו מחדש. נדמה שנוח לו לאיש ללא עבר להתרכז בהישרדותו ובעתידו במקום לחטט בעברו. לאורך רוב העלילה הוא מנסה להימנע משאלת זהותו, אינו מחפש לעצמו שם, זכרונות או שייכות. הוא משתלב בטבעיות בקהילת חסרי הבית והקבצנים המקבלים אותו ללא שאלות מיותרות. רומן מקסים ומלא חסד מתפתח בינו לבין מתנדבת בצבא הישע, אחריה הוא מחזר בעקשנות ובשתיקה, הוא מצליח להתפרנס ברמה בסיסית של מחיה ואפילו מוצא לו תחביב משעשע - רוקנרול.

כצופה מתורגלת חיכיתי לרגע בו יצוץ העבר, סוד אפל מההיסטוריה הפרטית של הגיבור, שיעלה ויחריב את העולם העדין והאנושי שבנה. להפתעתי ולהנאתי הרבה, "איש ללא עבר" לא סיפק את הסחורה המשומשת המצופה ממועמד לאוסקר (בקטגוריית הסרט הזר). עד סופו של הסרט עברו של הגיבור נותר חסר משמעות ומעורפל זכרונות. בחירה זו יצרה סרט חופשי ממוסכמות קולנועיות ורגעי סיפוק ידועים מראש; סרט העוסק בעתיד ולא מפסיק לחדש ולרגש.

גם צופים פתוחים במיוחד יזדקקו לגמישות רבה במהלך הצפייה. לוקח זמן להתכוונן לתדר המאוד פרטי ומנוכר של במאי הסרט קאוריסמקי, שמספר דווקא דרך הכיעור והעליבות את סיפורו של הטבע האנושי הרחום והטוב מנעוריו. בטקס האוסקר הקרוב ניתן יהיה לבדוק האם האופטימיות העקומה של הסרט משתלמת ועולם הקולנוע מסוגל לקבל מין קומדיה דכאונית שכזו, שבה צוחקים כל הזמן מבלי לחייך.