פלורנס פיו התגלתה לראשונה לפני כשבע שנים ב"ליידי מקבת", סרט מופתי ולא מוכר מספיק. הפריצה האמיתית שלה היתה מעט לאחר מכן ב"מידסומר", שהפך לסרט פולחן, עד כמה שאפשר להיות כזה בימינו, ומאז רואים אותה בכל מקום - "נשים קטנות", "האלמנה השחורה", "אל תדאגי יקירתי" השערורייתי ועוד. היא אפילו תרמה את קולה לשובר הקופות "החתול של שרק", והיד עוד נטויה. הקיץ נראה אותה גם ב"אופנהיימר" המדובר של כריסטופר נולאן.
עכשיו אפשר לראות אותה ב"הטוב שבכך", שעולה לאקרנים בארץ בסוף השבוע לאחר שנעלם במהירות מאולמות הקולנוע בארצות הברית. את הסרט כתב וביים האקס שלה, זאק בראף, שהצהיר כי יצר אותו בהשראת הכישרון יוצא הדופן שלה.
פיו מגלמת צעירה שעמדה להתחתן, אבל אז טרגדיה טלטלה את החיים שלה ושל מי שעמדה להיות המשפחה שלה. היא שוקעת ביגון עמוק ומתמכרת למשככי כאבים, ומי שפורש עליה את חסותו ומנסה לעזור לה להשתקם הוא דווקא האדם שהכי נוטר לה טינה בעולם - מי שהיה אמור להיות החם שלה, אותו מגלם מורגן פרימן.
קל להיות מרושע כלפי "הטוב שבך", והתקשורת האמריקאית נהנתה לעשות זאת - סרטים של סלבז, בכיכוב האקסית שלהן, הם תמיד מטרה קלה. הסרט אכן סנטימנטלי ומלודרמטי, בטח בקנה המידה של ימינו. נוסף לכך, לקראת סופו מגיעה אחת מן ההתפתחויות העלילתיות הכי תמוהות שנראו לאחרונה על המסך.
אך בכל זה יש גם ערך. בעידן הכי אירוני וציני בהיסטוריה, בסרט הזה אין שום הפוך על הפוך. הוא לא מפחד להיות רגיש, לנסות לרגש, ולהתעסק ברגשות ברצינות תהומית, ממש כמו שעשו פעם. גם אין בו שום פירוטכניקה - הוא מתבסס אך ורק על תסריט ועל משחק. זוכרים שפעם היו עושים סרטים כאלה, והם היו עולים בקולנוע ולא בנטפליקס?
בצד מורגן פרימן, יש בסרט עוד שחקנים ושחקניות בעלות שם, למשל מולי שאנון כאימא של הגיבורה, אך מי שנושאת את הדרמה על כתפיה לאורך כל הדרך זו פלורנס פיו. נכון, "הטוב שבך" לא ייזכר כאחד מסרטיה הגדולים והמצליחים, אבל היא מפגינה בו וירטואוזיות שעוד לא הפגינה בעבר.
פיו עושה בסרט הזה הכל - היא אפילו כתבה לו שני שירים, וגם מבצעת אותם כמובן. נוסף לכך, הדמות שלה עוברת כל תחנה אפשרית ברכבת ההרים האמוציונלית - מתאהבת, מתרסקת, מתמכרת, מתאוששת, בונה לעצמה דמות אב חלופית והופכת בעצמה לדמות אם חלופית.
את כל זה עושה השחקנית באמצעות סט הכישרונות הייחודי שלה, שהפך אותה לכוכבת כה בולטת כרגע: שילוב בין קלאס בריטי לחספוס נוקשה, אלגנטיות מהולה בארס, מקצועניות חסרת פשרות, כריזמה כובשת, נוכחות מחשמלת, סקס-אפיל ומעל הכל, התחושה שמבעבע בתוכה עולם פנימי עשיר, והסנטימנט שהיא לא דופקת חשבון. כאילו היא באה ואומרת - תאהבו אותי? יופי. לא תאהבו? בעיה שלכם, אבל כרגע כולם אוהבים אותה, אז אין בעיה בכלל.
את "הטוב שבך" פחות אהבו בתקשורת האמריקאית, גם בגלל הטענה כי סוגייה כמו התמכרות למשככי כאבים ראויה לטיפול מעמיק יותר זה נכון כמובן, אבל הסרט לא מתיימר להיות אוטוריטה בנושא. יש לו מלכתחילה יומרה אחת בלבד - להיות במה לכישרון של פלורנס פיו, והיא מנצלת את הבמה הזו בצורה הטובה ביותר.