הבמאי היהודי-אמריקאי ארי אסטר הפך בשנים האחרונות לאחד הקולות המעניינים בקולנוע העכשווי. הוא עשה זאת הודות לשני סרטיו הראשונים והמופתיים, "תורשתי" ו"מידסומר". שניהם מהסרטים הטובים של העשור האחרון, ושניהם השתמשו בז'אנר האימה כדי ליצור אלגוריות על טראומה והתמודדות איתה. ההצלחה שלהם סידרה ליוצר צ'ק פתוח לעשות מה שרק ירצה, והתוצאה היא סרטו היומרני והשאפתני ביותר, "בו מפחד", שיוצא כאן בסוף השבוע.
כיאה לכך שזה סרטו השלישי של אסטר, "בו מפחד" נמשך כמעט שלוש שעות. היוצר עצמו הגדיר זאת כתשובה היהודית ל"שר הטבעות", ואפשר גם לראות בו גרסה של האודיסאה. חואקין פיניקס מגלם בו גבר המתגורר בעיר חסרת שם, שהאלימות המשתוללת ברחובות שלה מזכירה את גותהאם מ"ג'וקר" בכיכובו. הוא אמור לנסוע לבקר את אימו, אחת מן הגרסאות השתלטניות התובעניות ביותר שראינו של אחד מן הסטריאוטיפים הנפוצים בתרבות האמריקאית - המטריארכית היהודייה.
הביקור הופך לסיוט הזוי, הכולל כמה מן המוטיבים השכיחים בסרטיו של אסטר - למשל, ראש ערוף. כרגיל אצל הבמאי, המסע החיצוני הוא אלגוריה לחוויה פנימית: במקרה זה, מדובר בתרפיה שעובר הגיבור מול אימו המסרסת: מוטיב חוזר נוסף כאן הוא האיברים המוצנעים של הגבר. ספק אם נראה השנה עוד סרט שיש בו כל כך הרבה דימויים של אשכים.
יש בסרט אלמנט מעניין אחד. התרבות הפופולרית נוהגת להציג את האימא היהודייה החטטנית כעקרת בית נמוכה, עגלגלה, צעקנית וא-מינית - אסטל קוסטנזה ב"סיינפלד" היא דוגמה טובה לכך. כאן, בגילומה של פאטי לופון, היא עונה על הסטריאוטיפים הפנימיים של הדמות הזו, אך לא על החיצוניים. היא יזמית מרשימה ואטרקטיבית, בשעה שהבן שלה הוא לוזר רופס עם כרס.
בכך מסתיימים הממדים המעניינים של הסרט. מעבר לכך, קשה לדעת מאיפה להתחיל לתקוף אותו. לאור אורכו, מובן מאליו שהוא מתיש, אבל זו לא הצרה היחידה. אולי הפגם הבולט ביותר הוא עבודות המשחק - כל השחקנים והשחקניות, ללא יוצא מן הכלל, מפגינים תצוגות צעקניות, עמוסות מניירות ונטולות שליטה. זה נכון גם לפיניקס, אחד השחקנים האיכותיים בדורו. מתברר שאפילו בעל מלאכה כמוהו צריך יד מכוונת.
בגילומו, בו הוא אחת הדמויות הדוחות והלא נעימות שראינו לאחרונה על המסך. קשה לגלות כלפיו ולו טיפה של אמפתיה. באופן כללי, "בו מפחד" הוא סרט שונא אדם, עם שנאה מיוחדת לנשים, ותיעוב מיוחד עוד יותר לנשים יהודיות. ארי אסטר מתגלה כאן כגלגול מודרני של פיליפ' רות - מדהים להיווכח כי הגבר היהודי-אמריקאי לא הצליח להתקדם בשישים השנה האחרונות.
למרות שמו, "בו מפחד" מנסה בעיקר להצחיק - אך זה לא עולה יפה. צפיתי בסרט באולם מלא - לאסטר יש כבר קהל של חסידים וחסידות, וכל תוצר חדש שלו מעורר עניין. כולנו באנו עם ציפיות, אבל לאורך 179 הדקות, נותר לנו רק לצחקק במבוכה מול הבדיחות הילדותיות והעלובות.
החלוקה לפרקים מקשה גם כן על החוויה. בכל פעם, התקווה היא שהפרק החדש יגאל את קודמו ויעניק לו משמעות, אבל קורה ההפך: הסרט רק הולך ומידרדר וקורס לתוך עצמו. אין בעלילה שלו ובהתנהגות של הדמויות שום היגיון פנימי. לעתים הוא בא בטענות לגיבוריו על כך שעשו דברים הגיוניים לחלוטין, ולעתים הם עושים דברים שסותרים לגמרי את מה שאמורה להיות המהות שלהם. כל זה קורה בפאתוס נפוח שרק הולך ומתעצם, כי אחרי שטיפס על כל אילן גבוה אפשרי במורשת שלו, אסטר חייב כמובן לסיים את "בו מפחד" ברוחו של קפקא.
עולם הקולנוע ניפח את אסטר למעמד של גאון בעקבות שני סרטיו הקודמים. לשם שינוי, הכתרים הללו היו מוצדקים, אבל "בו מפחד" ממחיש פעם נוספת כמה המעמד הזה מסוכן, גם ליוצר וגם לקהל שלו. הרי אם יוצר מתחיל היה מגיש את התסריט הזה למפיקים, הם היו דוחים אותו על הסף, ואם במקרה הוא איכשהו היה מתגלגל להפקה, אז נביא זעם כלשהו היה מצלצל בפעמוני האזהרה במהלך הצילומים. במקרה הכי גרוע, מישהו עם תושייה היה מסתכל בתוצר המוגמר וממהר לשלוח אותו לחדר העריכה, או אפילו חלילה מציע לגנוז אותו.
אך אסטר הוא הרבה יותר מאשר יוצר מתחיל, ובעולם התרבות בכלל ובהוליווד בפרט יש תרבות של התרפסות מוחלטת בפני יוצרים במעמד שלו, מתוך המחשבה שגאוני דור יש פעם בדור, ולכן אם מישהו טועה זה אנחנו ולא הם. זה הצד השני והגרוע לא פחות של המטבע הקפיטליסטי "הלקוח תמיד צודק".
כשיוצרים במעמדו של אסטר יוצרים קטסטרופות אמנותיות שכאלה, לא קוראים לילד בשמו, אלא מגדירים אותו כ"שנוי במחלוקת". בתקשורת האמריקאית, בין סטורי אחד באינסטגרם למשנהו, קידמו את הסרט כך - "או שתאהבו את 'בו מפחד' או שתשנאו אותו, אבל לא תהיו באמצע". לי זה נשמע כמו התחמקות יותר מאשר הבעת דעה, אבל ניחא - נקבל את המשוואה הזו. ובכן, צפיתי ב"בו מפחד" ובאמת לא נותרתי אדיש. שנאתי כל רגע.