שאלתי פעם את סבתא לינה אם היא מסתדרת עם כסף. היא לא הייתה האישה הכי בריאה בעולם, בלשון המעטה, ועדיין שמרה על שמחת החיים שלה. "אני מסתדרת", היא אמרה והוסיפה ברצינות חמימה, "שיהיו בריאים הנאצים, הם משלמים בזמן".
נזכרתי בסבתי המנוחה בזמן שצפיתי בכתבתה של מיכל פעילן בחדשות 12 בערב יום השואה. הכתבה תיארה את חייהם של ניצולי השואה ששרדו את היטלר, אבל מתקשים להתמודד עם יוקר המחיה הישראלי. לכתבה התראיינה פנינה פרחי, בת 90. כמו סבתי היא הגיעה מבולגריה. כמו סבתי, את הקושי שלה היא מבטאת בצורה קולינרית. היא אוהבת להכין את האוכל שלה עם סירנה, הגבינה הבולגרית המפורסמת, אבל היא מספרת בצער שהיא יקרה לה מדי. יש לה רק תפוז אחד במטבח, כי יותר מזה היא לא יכולה לקנות.
מהכתבה של פעילן עלה כי כל ניצול שואה שלישי בישראל נזקק להשלמת הכנסה. נסו לחיות בישראל על הכנסה של 4,000 שקל בממוצע בחודש. שיהיה בהצלחה. למזלם של ניצולי השואה המעטים שנותרו כאן איתנו נמצאה הדרך לתרום לרווחתם. "ביום השואה ש"ס דואגת לכבודם ולרווחתם של ניצולי השואה!", נכתב בציוץ של העבריין המורשע שלא יכול להתמנות לשר אריה דרעי, "ש"ס הניחה על שולחן הכנסת הצעת חוק שתעניק הנחה משמעותית לניצולי השואה ברכישת חלקת קבר. זה המעט שאנחנו יכולים להעניק לניצולים שעוד נותרו בחיים".
התחרות על תואר נבחר הציבור הכי ציני בישראל נשברת כל יום מחדש, אבל העובדה שדרעי חיכה ליום השואה כדי להכריז בחגיגיות על הנחה לניצולי שואה ברכישת חלקת קבר - מציבה אותו בליגה משל עצמו. ראוי להזכיר, ראשית, שקבורה היא בין הדברים היחידים בישראל שאף אחד לא צריך לשלם עליהם. המוסד לביטוח לאומי מממן את שירותי הקבורה במלואם עבור כל אדם שנפטר בישראל ונקבר בה. זה כולל, אגב, אנשים שאינם אזרחי המדינה. בנוסף, בני משפחה של ניצולי שואה מקבלים כבר היום מענק להקמת מצבה עבור ניצול שואה שנפטר.
יש כמובן סיבות רבות שבגללן אנשים בוחרים לרכוש חלקת קבר לעצמם עוד בחייהם, כמו רצון להיקבר בבית עלמין שנמצא הרחק מיישוב מגוריו לצד בן משפחה אהוב וכו'. אלא שאם מבקשים לדאוג ל"כבודם ורווחתם של ניצולי השואה", אולי כדאי להתחיל עם דאגה לאיכות החיים שלהם, ולא למוות שלהם. לקשישים שמתקשים לרכוש לעצמם גבינה או פרי, הנחה על חלקת קבר (שממילא מגיעה להם בחינם) היא עניין מיותר כמעט כמו טיפולי שיניים לתינוקות עד גיל שנה.
יונית לוי הקריאה את הציוץ הדוחה של דרעי (שבינתיים נמחק) במהדורה המרכזית של חדשות 12, תוך כדי שהיא מדגישה: "שמעתם נכון". מי שדיווחה על האירוע כולו הייתה פעילן עצמה, שניצלה את הבמה שניתנה לה כדי להעביר מסר ברור לנבחרי הציבור: תעזרו לניצולי השואה. לא במותם, אלא בחייהם. הם עדיין כאן. ממי ששהתה בשנים האחרונות במחיצתם של מספר ניצולי שואה שסיפרו לה על הקשיים הכלכליים שלהם, קשה היה לצפות לפחות מזה.
אלא שאם צפיתם אתמול באחת מעשרות תכניות החדשות שמשודרות במהלך היום בטלוויזיה, ולא משנה באיזה ערוץ, כנראה שנחשפתם לכך שביום השואה מדינת ישראל לא מתייחדת עם זכרם של ששת המיליונים, ובטח שלא עם מעט ניצולי השואה שעדיין חיים כאן בינינו. יום השואה הוא הזדמנות בשביל כולנו להזדהות עם חבר הכנסת בועז ביסמוט, שהלך כצאן לטבח לבית כנסת, שם הוא פגש כמה אנשים שדרשו ממנו לעזוב את המקום בחוסר נימוס.
באופן אישי, אני חושב שמדובר באירוע מיותר שעדיף היה שלא היה קורה. יום השואה צריך להישאר יום ממלכתי ונקי מפוליטיקה, בטח כל עוד שורדי השואה נמצאים פה איתנו כדי לציין את היום הקדוש הזה. ומאידך, קשה להיזכר באירוע יותר זניח שזכה לסיקור יותר פומפוזי מאותה תקרית חסרת משמעות, שדווחה בכל תכניות האקטואליה, כולל במהדורות המרכזיות.
הגדילה לעשות איילה חסון בכאן 11, שסיפרה בפאתוס שייקספירי כיצד פנתה אל ביסמוט מיד עם שידור התמונות מזירת האסון וביקשה ממנו להצטרף לפאנל שלה, והוא נשמע לה "מבולבל". עם כל הכבוד, בועז ביסמוט נשמע "מבולבל" זה לא חדשות, זה סתם יום שלישי.
חבר הכנסת לשעבר רם שפע ניסה להציג בפני חסון טיעון מורכב, לפיו גבולות הטעם הטוב נפרצו כבר מזמן, וברגע שהאזרחים שומעים שרה בממשלה שלא מזדעזעת מזילות השואה כי "המשפחות שלכם נשרפו שם" קשה להאשים אותם שהם תוקפים בחזרה נבחרי ציבור גם ביום השואה. באופן מפתיע, איילה חסון הידענית והדקדקנית טענה שהיא לא יודעת על מה שפע מדבר, וזה נאלץ לספר לה על הנאום המחליא של השרה גלית דיסטל אטבריאן כאילו לא היה מדובר בשיחת היום רק לפני מספר שבועות.
אלא שזיכרון השואה זה לא משחק ילדים בו אפשר לטעון "הם התחילו אז מותר גם לנו". אי אפשר להזדעזע בכל פעם שצד אחד מחלל את קדושת יום השואה, ואז לעשות את אותו הדבר. אותו הדבר נכון גם כלפי מי שכבר מכין את הקרקע לפרובוקציות בטקסי יום הזיכרון, תחת התזכורת שהחרפה הזאת כבר התחילה בטקסים בנוכחות נפתלי בנט ואיילת שקד בשנה שעברה. זה היה מכוער אז, וזה יהיה מכוער אם יקרה שוב השנה. זהותו הספציפית של נבחר הציבור בכלל לא משנה.
העובדה שהתקשורת הישראלית מזנקת בכל פעם על הטרללת הזאת לא צריכה להפתיע אף אחד. בין אם מדובר בכמה אנשים שהיה להם קשה לראות את ביסמוט בבית הכנסת שלהם או בטייס שהחליט לנצל את יום השואה בשביל להעביר מסרים פוליטיים (הלו, בשביל זה יש נהגי מוניות) - המהדורות התמלאו בדיווחים, פרשנויות ואלדד יניבים שטחנו מים על סיפורים שבאותה מידה אפשר היה גם להתעלם מהם, דווקא בגלל קדושת היום.
אולי אם התקשורת הייתה מתייחסת לעובדה שכל ניצול שואה שלישי בישראל חי עם הכנסה זעומה כמו שהיא מתייחסת לאיזו הודעה מטומטמת של טייס אל על בכריזה, זה היה מכבד את יום השואה קצת יותר, ומי יודע, אולי נבחרינו האמיצים היו דואגים גם לכבודם ורווחתם בחיים, ולא רק במותם.