אפשר לסכם בשתי מילים את השיר "כאן לעולם": מדהים ומפחיד. הדואט הטכני בין עפרה חזה וזוהר ארגוב הוא קודם כל מדהים ומפחיד. שני הזמרים שמעולם לא נפגשו באולפן הפכו בעזרת טכניקה חדשנית לחומר ביד היוצר שמאפשרת להחזיר אותם לחיים ואפילו להקליט שיר חדש לגמרי. קרה כאן משהו פורץ דרך. לפני כן היו דברים דומים מבחינת היכולת להקליט דואט עם כל זמר. זה היה למעשה סוג של פוטומונטאז' מוזיקלי. שלומי סרנגה חידש את השיר "עוד יום יבוא" וביצע אותו ביוונית כשזוהר ארגוב כביכול שר איתו. יש עוד דוגמאות לשימוש דומה. בינהן כמובן אייל גולן שהקליט אלבום שלם "עם" זוהר ארגוב "נכון לתמיד".
גם בעולם נעשו שימושים בסימפול קולות וקטעי שירה, מאלביס פרסלי, פרדי מרקורי וטופאק שאקור. היו ועדיין יש אפילו הופעות עם זמרים מתים באמצעות הולוגרמה. לאחרונה ראיתי קונצרט שלם של אום כולתום כשהיא בהולוגרמה לצד נגנים חיים על הבמה. מדהים, מפחיד ומרגש כאחד. החידוש הגדול הוא האפשרות לגרום לזמר שלא נמצא איתנו לשיר שיר חדש לגמרי. המחשבה שהטכניקה הזאת עוד תתפתח פשוט מטריפה את הדמיון. אין כאן שום עניין מוסרי מעבר לזכויות השמורות של תמלוגים וכיוצר בזה. עצם השימוש בקולות הזמרים הוא הגיוני וקיים בכל תחומי החיים.
באותה מידה שיצירות של לאונרדו דה וינצ'י עוברות שינויים ופרשנויות, באותה מידה שמשתילים תמונות של אנשים שנפטרו ואפילו משנים את תווי הפנים ומדמיינים את אלביס פרסלי בן 80. באותה מידה גם שמצטטים אנשים מהעבר ומשתמשים במילים שלהם למטרות שונות ומגוונות, כביכול בכח בניגוד לרצונם של אותם מתים. במוזיקה זה אותו דבר. הקול של הזמר שהלך לעולמו, שייך לכולם. נדמה שזוהר ארגוב בעצמו היה מודע לכך כששר את "שיר פרטי" עם המילים "רציתי שיר פרטי ששייך רק לי לבד, תמיד יהיה איתי, שלא יכיר את אף אחד. אבל הוא לא יכול, כי הוא רוצה להיות גדול, פרח בין השירים למצעד הפזמונים... עבר הוא את הים ודילג על ארצות, שמר על המילים ושינה הרבה שפות, תהיתי אם אוכל להכיר אותו בכלל, היכן אמצא אותו אם כולם שרים אותו...".
זאת לא קלאסיקה מוזיקלית מבחינת השיר עצמו. זאת קלאסיקה טכנית מוזיקלית בגלל הראשוניות ופריצת הדרך ביצירת השיר בטכניקת AI. אני לא מקנא ביוצרים רון ביטון, רועי מכלוף וטל פורר שהיו צריכים אשכרה לתפור חליפה לשני אייקונים דוגמת זוהר ארגוב ועופרה חזה. רק מהמחשבה על זה, הידיים רועדות. אז יצא להם שיר טוב, לא רע בכלל, לועס את האוזן בצורה מונוטונית לטוב ולרע. לשאלה ההיפותטית האם זוהר ארגוב ועופרה חזה היו מתחברים לשיר הזה, גם אין תשובה חד משמעית. לחשוב שרון ביטון שכתב את "מועבט", עכשיו כותב לזוהר ועופרה, זה לגמרי מחוץ לקופסה. הרי רוב הביקורות הלא מוצדקות כלפי רון ביטון והיצירה העכשווית בכלל, מגיעות בעיקר מהכיוון של הזמרים הוותיקים. ייתכן שעופרה חזה הייתה מתחברת למילים הנקיות והלחן העגול. גם זוהר היה זורם על שיר מלודי כזה. בכלל זוהר היה אחד לא צפוי, כזה שיכול להקליט גם קלאס וגם קרקס. ככה שמהבחינה הזאת אני לגמרי רואה את זוהר מתחבר לשיר "אנא מג'נונה" של רון ביטון. זוהר היה הופך לשיר הזה את הצורה בדרך ששום בינה מלאכותית לא היתה יכולה לדמיין.
צריך לזכור, בינה מלאכותית לא באמת חושבת, יש לה נתונים. יש לה ידע. לא הבנה. לכן היה צריך להזמין זמרים וזמרות שישירו בסגנון של עפרה חזה וזוהר ארגוב ויידעו, יעדכנו, את התוכנה באופן שלהערכתם זוהר ועופרה היו שרים. בנקודה הזאת לדעתי לעולם נישאר עם סימן שאלה. אין דרך לדעת באמת איך זמרים היו מבצעים שיר. זה תלוי בכל כך הרבה משפיעים שמשתנים. ממצב הרוח ועד צבע. אפשר לשמוע בצורה ברורה וחדה את ההבדלים והתמורות בקול של בועז שרעבי, ישי לוי, שרית חדד. לא רק בצבע של הקול, אלא גם באופן הביצוע של הזמר שלאורך הזמן מוסיף ומוריד לעצמו מניירות ומהלכים. סביר להניח שהקולות של זוהר ועופרה היו עוברים שינויים עד היום, ואפילו לא בטוח שזה הסולם שזוהר ועופרה היו בוחרים לשיר את "כאן לעולם". כל השיר הזה מבוסס על דמיון. הערכות והשערות. יש כאן משחק נחמד עם הדמיון וחלאס עם הכבדות. התגעגענו אליהם ויש אפשרות להשתעשע עם הרעיון של מה היה קורה אילו. אפילו שזה בכאילו.