באמצע שנות ה-70 חל בארה"ב זינוק מדאיג בהשמנת יתר. בין 1960 ל-1975 עמד מספר האמריקנים שסבלו מעודף משקל משמעותי על 13-15 אחוז, אבל צריכה מוגברת של מוצרי חלב וסוכר, יחד עם גדילה משמעותית בנוכחות המשרדית ובילוי מתמשך מול המחשב, סייעו לגרף לעלות בקיצוניות. בסוף שנות ה-90 כבר עמדה השמנת היתר על יותר מ-30 אחוז - קרי אחד מכל שלושה אנשים במדינה סבל ממנה (היום זה כבר מתחיל להתקרב ל-50 אחוז).
אף אחד לא רוצה להיות שמן. זהו מצב שבו יחד עם הסיכונים הבריאותיים מגיעים גם אתגרים חברתיים ונפשיים, אלא שהבעיה בקולינריה האמריקנית טמונה בחוסר הברירה שהיא מציבה: האוכל ספוג בשמן ובשומן, וכל הטוב הזה מוגש בכמויות עצומות. לפיכך, כשבסוף שנות ה-90 הפציע ג'ארד פוגל, בחור יהודי צעיר מאינדיאנה ששקל בעבר כ-200 ק"ג וגילה שהשיל ממשקלו 111 ק"ג בתוך שנה, הוא עורר סקרנות. כשגילה שעשה זאת בזכות סנדביצ'ים של סאבוויי הוא כבר עורר מדינה שלמה.
ברשת, שקיימת מאמצע שנות ה-70, לא יכלו להישאר אדישים למראה התרנגולת שזה עתה הטילה ביצת זהב. האם יש פרזנטור מתאים יותר מאדם שהעיד קבל עם ועולם את הסיבה לירידה במשקלו, ועוד בלי ששילמת לו סנט שחוק אחד? סאבוויי מיהרה להחתים את פוגל על חוזה טאלנט, והוא החל לצאת במסע לשינוי אמריקה.
מי ידע אז שיש לו גם צד אחר, אפל ושחור יותר ממצולות שקע מריאנה?
"סאבוויי: סיפורו של מפלצת" (Jared from Subway: Catching a Monster) הוא דוקו מטלטל בן שלושה חלקים, המגולל את עלייתו ונפילתו של אדם שהפך למלאך של אמריקה, אבל כשהמסכה הוסרה התברר שבאישיות שלו אפילו השטן היה מתבייש. מי שנחשב לדמות מופת משנת חיים התגלה כפדופיל אכזרי, מרושע וחסר רחמים, שלא בוחל באמצעים לצלק את נפשם של ילדים וילדות.
המציאות העלתה את סף הגועל והזעזוע שלנו. נדמה שהאשמות האונס כנגד ביל קוסבי, אחד מסמלי המופת של תעשיית הבידור העולמית, הביאו לכך ששום דבר כבר לא ירגש אותנו. בניגוד לקוסבי שהיה פנים מוכרות בכל הגלובוס, ג'ארד מסאבווי צבר מעמד של כוכב בארה"ב, אבל מחוצה לה היה כוכב בדרג בינוני ומטה. מי הוא ומדוע הסיפור שלו צריך לעניין אותנו?
ובכן, הסיבה הראשונה היא שבכל זאת מדובר במגה-סטאר, אנדרדוג שהפך לגיבור, דמות שהאמריקנים אוהבים לאמץ. לא היה בארה"ב אדם שלא ידע מיהו ג'ארד מסאבוויי, או כמו שהגדיר זאת אחד המרואיינים בסרט: "הוא היה מפורסם כמו מייקל ג'קסון". אכן, השוואה מעניינת.
ברמה האישית אומר, כמי שהתגורר בארה"ב במשך שבע שנים, שהפרסומות של סאבוויי גרמו לי לגלות מחדש את הרשת. הרושם הראשוני שלי ביחס אליה היה חשדני, וג'ארד עצמו אולי היה דמות מאוסה, אבל הוא היה משכנע ובעיקר לא נראה מזיק. סאבוויי הפכה לבילוי שפוי יותר מהפיצריה המקומית או מעוד צ'יזבורגר נוטף גבינה וכולסטרול. לא הייתי לבד, אגב. נכון ל-2002, שנות השיא של ג'ארד כפרזנטור החברה, המחזור העולמי השנתי של סאבוויי נע סביב 5 מיליארד דולר. ב-2012 הוא כבר חצה את ה-18 מיליארד.
אלא שיש עוד סיבה לכך שהדוקו הזה מטלטל, מחלחל ולפרקים גם מבהיל: בלי קשר לסאבוויי, הוא חושף את פרצופו הכפול של פדופיל "נורמטיבי", של אדם מהישוב, ידוען נשוי עם ילדים, שלא רק מבצע פשעים איומים אלא גם מתעד אותם. ההקלטות שנחשפו מייצרות דיוקן של אדם נוראי, שתחת מתק השפתיים שלו מתחבאת חיית טרף עם שיניים חדות במיוחד.
זו אינה הפעם הראשונה וגם לא האחרונה שבה תופתעו לגלות שהכוכב הגדול בעל חזות האול-אמריקן-בוי הוא בעצם פדופיל מסוכן, שוב תשננו לעצמכם ש"אין לדעת, כל אחד יכול להיות כזה, גם השכן הכי נחמד" ותצקצקו על כך שהכוכבים הגדולים לא רק מרשים לעצמם יותר מדי וחושבים שהם מעל לחוק, הם גם עושים מספיק שטויות ומשאירים טונות של עדויות מפלילות כדי להוכיח את זה. בוודאי תכעסו על הרשת עצמה, שייתכן שראשיה ידעו ועצמו עין (למען ההגינות נספר כי לא הוכח שיקול דעת מוטעה מצד סאבוויי, שאף המשיכה לגדול לאחר הפרשה). בסוף, כל הקלישאות האלה נכונות, ובכל זאת הן מייצרות מסמך שקשה להתעלם ממנו.
כמו בכל פרשייה של פדופיליה, התוקף אינו הדמות היחידה בהצגת האימה. יש כמובן את הקורבנות, ובמקרה של ג'ארד גם אזרחית טובה ששילמה מחיר כבד כשניסתה לחשוף אותו. סיפורי המשנה האלה אולי הרבה יותר קטנים, אבל מהווים מרכיב משמעותי לקבלת התמונה המלאה. "סאבוויי: סיפורו של מפלצת" הוא מסמך שנדמה שראינו כבר אין ספור פעמים, ועדיין הוא מצליח לחדור אל מתחת לעור וליצור חוסר נוחות קיצוני.
"סאבוויי: סיפורו של מפלצת" זמין לצפייה בדיסקברי+ ב- yes