טקס המשואות אתמול היה בסדר גמור. תערובת מושלמת של ממלכתיות וקיטש. לא משהו מיוחד, וגם לא שום דבר מביך. שום דבר לא היה "וואו" למעט כמה נאומים מרגשים של משיאי המשואות, במיוחד אופק ראשון, שאת תמונתה נואמת אמש צריך לשים ליד ההגדרה "מעוררת השראה" במילון. אם חייזר היה נוחת אתמול בהר הרצל בירושלים, הוא היה חושב שזה היה טקס מכובד ובעיקר די משעמם. אוי, כמה שהייתי רוצה להיות חייזר לפעמים.
לצערנו, אי אפשר לנתק את הטקס - מכובד ומשעמם ככל שיהיה - מהמציאות שבה הוא נערך. שעות לפני נאום "ברית האחים" של יו"ר הכנסת אמיר אוחנה, מדינת ישראל הוכיחה שהיא מעולם לא הייתה יותר משוסעת ומיוסרת. יום הזיכרון, דחיל רבאק. היום היחיד בשנה שכולנו הסכמנו לא להיכנע בו לפוליטיקה. הקונצנזוס הישראלי האחרון. אז זהו, כמו שיהונתן גפן כבר חזה: יכול להיות שזה נגמר.
יוסי מזרחי בחדשות 12 סיקר את האירועים בשלל בתי העלמין הצבאיים כאילו היה מדובר בסרט טבע, בו הוא הקריין שמציג את התנפלות של כמה אריות על זברות. זו הייתה בחירת עריכה מעניינת. במקום להטיל אצבע מאשימה על אחד הצדדים, בחדשות 12 פשוט הציגו את הכאוס כעובדה מוגמרת. זה היה בלתי נמנע. הכתבה הציגה את הקללות הקשות ואת האלימות הפיזית, אבל בצורה שלא שופטת את הסיטואציה אלא פשוט מציגה אותה כמו שהיא, ולא משנה בכלל "מי התחיל" או מה קדם לאירועי היום.
בחדשות 13 לקחו גישה אקטיבית יותר, שלא לומר "עיתונאית יותר". אור הלר לא ניסה להסתיר את הכאב שלו מהתמונות בבתי העלמין, אך להבדיל מהדיווח בערוץ המקביל הוא הסביר כי לפי עדויות שהגיעו מבאר שבע, השר בן גביר הגיע למקום מגובה בתומכים שנשלחו להתערבב בקהל ולנטרל פרובוקציות. הלר גם הדגיש כמה זה משונה לשמוע מחיאות כפיים בנאום של שר בבית עלמין, וכך התמונות הנוראיות של האלימות שספגו חלק מהמשפחות השכולות במקום הוכנסו לתוך מסגרת ברורה יותר. במשך תקופה ארוכה מזהירים מפני הגעתו של בן גביר לנאום בבית העלמין, ואתמול הבנו בדיוק ממה הזהירו כל הזמן. לזכותו של הלר הוא לא התמקד רק בבן גביר, ואף הבהיר כי "זה בדיוק מה שהוא היה רוצה".
והנה, כמה שעות אחר כך, ומספרים לנו בהר הרצל כמה אנחנו חזקים ביחד, וכולנו יהודים וכל כך נחמדים. "ביום זה כל אחד יראה מעלת חברינו", אמר יו"ר הכנסת אוחנה, והוסיף קריאה נרגשת: "מתי נבין שכולנו אחים?". זה באמת יכול היה להיות מרגש אלמלא היינו יודעים שאוחנה הוא חלק מהממשלה הכי משסה ומפלגת שהייתה פה אי פעם, שמנסה להעביר חוקים שנוגדים את רוח מגילת העצמאות ומסיתים נגד מי שמעז להפגין נגדם. משפחות שכולות הגיעו לבקר את יקיריהן בבאר שבע ושמעו קריאות של "מתגעגעים לאושוויץ, מתגעגעים למנגלה". אם אלה האחים שלנו, אז עדיף להיות בן יחיד.
ראוי לציין לחיוב את הפוליטיקאים שהבינו את גודל השעה, ובחרו שלא להגיע לבתי העלמין כדי להימנע מתמונות כפי שראינו בבאר שבע. ציון לשבח מגיע גם לאופיר אקוניס, שבחר לעשות את המעשה האנושי מכולם: הגיע לבית העלמין כדי לכבד את הנופלים, אך ויתר על הנאום לטובת אם שכולה. כדאי לשרה גילה גמליאל לעבור איזו השתלמות מהירה אצל אקוניס בנושא של שימוש בשכל ישר, כך אולי הייתה נמנעת מלעמוד בצפירה בתוך הרכב שלה אחרי שנאמר לה שוב ושוב לא להגיע לבית העלמין בעוספיה. גמליאל התעקשה וחיכתה עד שאחרון המתאבלים יעזוב את המקום, כדי להצטלם מניחה זר פרחים לבדה במקום. ככה זה כשהצורה חשובה יותר מהתוכן.
בינתיים בהר הרצל חיכו לאיזו פרובוקציה, איזו התפרעות, וזאת פשוט לא הגיעה. הצלם מדי פעם התמקד במשפחת נתניהו בקהל, ובשרת הטקס מירי רגב מחייכת לצדם. אבל מעבר לזה, לא היה בטקס רמז לכך שמירי רגב - מי שאחראית לכמה מהטקסים היותר מרשימים בהר הרצל אי פעם - אחראית על הטקס הנוכחי. זו כנראה התוצאה כשמתרכזים יותר בלמנוע פאדיחות, ופחות בממש לעשות טקס מעניין. בשורה התחתונה זה לא משנה, עדיף טקס משעמם מאשר לראות עוד תמונות כפי שראינו בבתי העלמין ברחבי הארץ במהלך היום.
ועדיין, בסוף של אחד הימים הכי מייאשים בתולדותינו (הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ צייץ שזה היה יום הזיכרון הכי עצוב שהוא זוכר), הייתה קרן של תקווה. כמה מרגש לראות את דיוויד בלאט מדליק משואה, ומדבר על האהבה שלו למדינה ועל האופטימיות הווינרית שלו מול המחלה עמה הוא מתמודד. כמה כיף היה לראות את שלום אסייג סוף סוף מקבל את הכבוד שמגיע לו, ומנצל את הכבוד האישי שניתן לו כדי להעביר מסר מעצים לתושבי הפריפריה. ובעיקר אופק ראשון, שהשיאה משואה בשם הילדים שמרגישים שהם לבד בעולם, ושאין להם אדמה מתחת לרגליים. "זאת לא אשמתכם" אמרה אופק המקסימה, "תקשיבו למחיאות הכפיים". הקהל בטקס הגיב בתשואות. זו הייתה תזכורת לכולנו לחפש את הילדים השקופים האלה - ובעיקר לראות אותם. אם יצא משהו טוב אחד מהיום הנוראי הזה, זו התזכורת הזאת.