לא משלנו

כשהיינו ילדים, אז בשכונת נווה יהושע, בואכה רמת-עמידר, כנופיית זאטוטים עם מוח קרימינלי וכמיהה לוואגינלי – נהגנו לאיים זה על זה במכות שיחטיפו ההורים שלנו אחד לשני. אבל למרות שקטטות הדרדקים מעולם לא גלשו לטריטוריית ההורים, בכל פעם, באסיפות הורים או בטיולים שנתיים, גילינו שהורינו – בהתאמה – היו בבואות מייצגות להכעיס שלנו, הילדים. הנה דודי, הבריון בעל כרס הבורגר-ראנץ', נכנס לחדרה של המורה דינה, לקבל את הדו"ח הסמסטריאלי של "לדודי יש בעיות משמעת קשות", מאחוריו נשרך בפלגמטיות בריונית ובאותה בטן בצורת ספרדי כפול, אבא דודי – בית המלאכה הגנטי של הפושטק העילג והאטום.

הנה גילי היפה, שיום אחד יהיה בסיירת, וכל המד"סיות יעמדו בתור לעשות לו ביד – מלווה באבא גילי, יפה וחטוב, מעוטר בשיזוף טניס מדויק, במדי אל"ף של קצין בסיירת ובאזור חלציים שידע לא מעט פינוקים מהמד"סית הגדודית. הנה דובי החכם, שנפלט עם עדשות טלסקופיות מבטן אמו, מלווה באבא דובי החכם, ראש החוג למיקרו-אורגניזם באוניברסיטת הארוורד, חמוש גם הוא בזוג משקפיים שהיה משנה את תפיסת המרחב של גליליאו גלילאיי. וכך זה נמשך, גם אצל הבנות. פלעגות גדולות השריצו פלעגות קטנות, שרלילות מדופלמות חינכו על ברכי ה"תני לו לגעת לך בכל המקומות החמודים שלך כבר בפגישה הראשונה" שרלילות קטנות משלהן.

וכך גם הדבר אצל ראשי מדינות – שהם מטאפורות שלטוניות לדמות האב הלאומית. הנה הוא W בוש, חמוש בכובע בוקרים, חי על ג'אנק פוד אבל מטיף למזון בריאות, מתחת לעיני הכבשה דולי שלו מסתתרת קריצה שכל רד-נק דרומי מסוגל להבין. הנה הוא טוני בלייר – שרמנטי והכל, אבל בכל זאת, בדיוק כמו הבריטים, How wet can a צנון get? וז'אק שיראק, שנראה כאילו בדיוק חזר מסדנת בעילת קטינים אסיאתים, דימוי מלוקק מעולה לצרפתי המצוי: מטונף מרוב היגיינה. כך גם אצל בני דודינו חטובי השפם: האם יש עיראקי יותר מסדאם? על ישבנו המרובע והומור הבנקאי שמעל בכספי הלקוחות שלו, הוא גלויה אנושית אמיתית מעיראק. וחוסני מובראק, חמוש בשרמנטיות א-לה עומר שריף, אבל בסקס-אפיל של מתאבק בסגנון יווני-רומי ובצבע לשיער סטייל יהורם גאון. ואפילו מועמר, הו קדאפי, נרקיס צבעוני שכמותו, על הכיפות הוורודות והטוגות שהוא חובש, מייצג לובי לתפארת, בקלאווה אנושית עם פנטזיות על אורניום מועשר.

ורק אנחנו, ישראלים בני יהודים שבאו ונתקבצו מכל קצווי עולם, תקועים עם מודל לא נאמן, לא מייצג, וריאציה חזותית על עדות שקר, בתור ראש ממשלה. אני לא יודע מה איתכם, אבל יצא לי לאחרונה לפגוש כמה פיגורות עם תעודות זהות כחולות, והם לא. הם לא נראים כך. הם לא מדברים כך. הם לא. שרון, האבא של כולנו, שרצינו בקלפי, נראה כאורח לא קרוא ממדינה שטרם אושרה הקמתה בעצרת האו"ם, לישראל שלנו.

והרי האגדה האורבנית של ה"לונלי פלאנט" גורסת כי את הישראלי ניתן לזהות בכל מקום, מכל מרחק, בכל סיטואציה, בכל רגע נתון על סקאלת הנצח. רציתם ישראלי? קבלו נא שלמה שרף. עממיקו עם גישת "צריך להוסיף אזכור לשווארמה הודו ב'התקווה'". רציתם ישראלי? קבלו נא דן תיכון. מיסטר פאדיחה עם הומור של עגבניות טל העמק ועם כישרון דיפלומטי של מתקין פרגולות. יו"ר הכנסת לשעבר, להזכירכם. רציתם ישראלי? קבלו נא משה קצב. רפה, קשה יום - אבל באופן נוסטלגי - עם אנגלית של מנהל מחלקת רכש בגרעיני עפולה ועם המון רצון טוב להיות עם חופשי בארצנו. לכסות על הראש מפני הבושה. רציתם ישראלי? קבלו נא צחי הנגבי. עם גזרה חטובה של שמאי מקרקעין שהסתדר בחיים ועם כישרון של רוצח שכיר לפתרון סכסוכים, צחי הוא אמנם שוליים, אבל הארץ מלאה כמותו, טפו-טפו.

אבל שרון? אריאל שיינרמן, הלא הוא אריק? מישהו ראה אריק שרון כזה מסתובב בשכונה שלו? במושב? בתור לכספומט? מאחורי השולחן של רשם המשכונות? איפה ישנם (בכלל) אנשים כמו האיש הזה? שרון נראה כמו הכלאה בין הלא קיים ללא משלנו, לא מכיר אותו, תיזהר ממנו, נראה לי חשוד, אמרתי לך לא לדבר עם זרים. סמל לאומי? לא ולא. מודל להשאיר בקפסולת זמן כדי להראות לבאים אחרינו איך נראינו? אפילו יהודה אווזי מועמד מאופיין יותר.

מוכרחים לפתוח בממדים המפלצתיים. כמו איזה סועד בדיינר "אכול ככל יכולתך – בחמישה דולרים", כך כרסו של שרון סוחבת אחריה מה שאפשר שמזכיר בצורתו גוף אנושי. איפה הידיים של האיש? איפה הרגליים? איפה הצוואר? איפה הירכיים? מישהו מוכן בבקשה לסמן לי על מפת גופו של שרון נקודה קלה לאיתור כמו הפופיק? על איזו מפת דרכים מדברים האמריקאים? קודם שימצאו לנו בתוך הר הקפלים את האיש. את הבנאדם. אלוהים, הר רקמות שומניות בלע לנו את ראש הממשלה.

אחרי הגוף, הפנים. נו, באמת – מה העניין עם העוויתות, העקצוצים, המצמוצים, הרטט על גבול האפילפטי, הרעד על גבול הקטטוני, שגולש מעיניו אל לחיו בכל פעם שהוא מנסה לפתוח את הפה? האם, באמת, כמו שמתעקשים הגבריאל רעמים, מומחי שפת הגוף, מדובר באיתות השקר הקטן והבנאלי של החוואי שהפך לקיסר? ואולי מדובר במום רפואי, ואז מיד יש להגיש התנצלות על חוסר טעם טוב, ולהרכין הראש ולהגיד, "לא התכוונו", "לא ידענו", "מחל לנו אבינו", ולהוסיף, "אבל בנאדם, רק רצינו להסב את תשומת לבך לכך שהעניין ספוקי לאללה". בכל זאת, אלה הפנים שמישירות אלינו מבט כשהלוע נפתח ומבטיח "זמנים קשים". זמנים קשים? אין בעיה, גבר, אבל הטרמפולינה שצמחה לך על שריר הלחי קצת מפריעה לריכוז של הצופה.

והדיבור, מישהו מכם עמד פעם על המבטא של שרון? מה זה המבטא הזה? איזו מן עברית היא זו? הסאונד של העברית שלו נשמע כמו קלטת הדרכה דיגיטלית, כמו איזה שיחון מזרח אירופה פוגשת את אסיה התיכונה לבוגרי אולפן עברית. ואלוהים, כמה לאט שהוא מדבר. יצא לכם למדוד בסטופר כמה מילים הוא מכניס לדקה? בקושי עשרים. אולי שלושה משפטים. אפילו המענה הקולי בקו החם של תדיראן מדבר יותר מהר. ואנחנו, הישראלים, מדברים כל כך מהר, חושבים כל כך מהר, לוחצים על ההדק במהירות הנהיגה הממוצעת בכביש החוף בשלוש לפנו