יש פעם ראשונה לכל דבר בחיים, והיום זאת הפעם הראשונה שבה אני כותב ביקורת טלוויזיה על תוכנית שלא הצלחתי לצלוח פרק שלם שלה. ראיתי סדרות טלוויזיה משעממות יותר כמובן, כאלה שבקושי הצלחתי להחזיק את העיניים פתוחות מולן - אבל תמיד הכרחתי את עצמי לצפות בהכל בשביל לכתוב סקירה מקיפה בנושא. המקצוענות מחייבת. הפעם, כמה דקות לפני סיום תוכנית הבכורה של "מבחן ההורים הגדול" הבנתי שאין בי שום צורך לכבד את "היצירה" שהונחה מולי, מכיוון שהיא לא מכבדת אותי כצופה. לא צריך לראות את כל 65 הדקות (נטו) של הפרק כדי להכריז: מדובר בפסגת זוהמה טלוויזיונית חדשה.
מדהים כמה החברה שמתעקשת לכנות את עצמה "הטלוויזיה של ישראל" ממשיכה להאכיל את הצופים שלה בפורמטים מיובאים שכל מטרתם הוא לייצר סערות. הפעם החיילים הנאמנים של אבי ניר אפילו לא ניסו להסתיר את זה, כשבפרומו לתוכנית הציגו קטעי עיתונות מארצות הברית, בהם נכתב כי "צופים זועמים קוראים להחרים את התוכנית". זה בדיוק מה שהם רוצים. לא לעשות טלוויזיה טובה - דבר שבאופן אובייקטיבי יודעים בקשת לעשות - אלא לגרום לצופים להתעצבן על מה שקורה על המסך.
מדובר בתחרות (!) שבה שמונה זוגות הורים מתחרים בינם ובין עצמם כדי להוכיח ששיטת החינוך שלהם היא הטובה ביותר. ההורים, כולם הטרו נורמטיבים, הציגו בתחילת התוכנית את ה"אני מאמין" החינוכי שלהם. זה נע מהזוג שהציג את שיטת החינוך שלו כ"דיקטטורה רכה" ו"חינוך סובייטי" ועד הזוג שמגדל את הילדים שלו בחווה ונותן להם "חינוך טבעי" שיאפשר להם, במידת הצורך, לחיות גם כאנשי מערות. ההורים בכל המקרים בסך הכל רוצים את הטוב ביותר בשביל הילדים שלהם, גם אם התוכנית מנסה לגרום לנו להאמין שחלק מהם עושים את זה טוב יותר.
על הנייר, אני בדיוק קהל היעד של התוכנית. אבא לשתי ילדות קטנות שמתעניין בגישות חינוכיות ואוהב טראש טלוויזיוני. בדומה לתוכניות ריאליטי שראינו בעבר כמו "סופר נני" או "אמא מחליפה", האופציה לצפות בהורים אחרים מקבלים כלים להתמודד עם קשיים ואתגרים הוריים אפילו מושכת. אלא שמדובר בחיה אחרת לגמרי. לא מדובר בריאליטי שגורם לך להזדהות עם המשתתפים, אלא כזה שאמור לגרום לך לשפוט אותם. לבקר אותם. להתנשא מעליהם.
"מבחן ההורים הגדול" אמנם מציג בפרונט שלו אנשי מקצוע מוכרים ומוערכים כמו דני פרידלנדר ועינת נתן (גילוי נאות: בעלה יובל היה הבוס שלי וחיבבתי אותו מאוד, גם אם ניסיתי לפעמים לבחון את הגבולות שלו כילד סורר) אך בפועל מדובר בטלוויזיה בצורה הרעילה ביותר שלה, זאת שמנסה לגרום לך להרגיש בלי לחשוב. וזה עוד לפני שדיברנו על ניצול הילדים הבוטה, שלא מבינים שהם פשוט פיונים במשחק.
שום דבר בתוכנית הזאת לא נראה טוב, תרתי משמע. מהעריכה הבוטה שמנסה להציג בכוח רק קטעים קיצוניים, דרך הנאומים המתוסרטים של נתן ופרידלנדר ועד לרמת הצילום והאיפור. הכל נראה זול וחובבני במקצת, כולל גרין סקרין שיוצא מאיזון באחד מקטעי הטסטימוניאלס של עינת נתן. מעבר לפאק המוסרי הבוטה של התוכנית, התוצר הטלוויזיוני לא איכותי מספיק בשביל למלא סלוט בפריים טיים, בטח בימים שבהם השפע הטלוויזיוני מעמת את קשת עם ענקיות הסטרימינג. למה שמישהו יצפה באשפה הטלוויזיונית הזאת כשבלחיצת כפתור הוא יכול לראות את "בוג'ק הורסמן" בנטפליקס, "המשרד" באמזון פריים או "באפי" בדיסני פלוס? (עצת זהב: אפשר להתחיל את שלוש סדרות המופת המדוברות מהעונה השנייה, תודו לי אחר כך).
שיא הפרק, מבחינה טלוויזיונית, מגיע כשהילדים וההורים מתבקשים לערוך "יום הפוך". הילדים הופכים להורים ומנהלים את משק הבית, בזמן שההורים הופכים לילדים. המשפחות קיבלו כרטיסיות עם שאלות. "איך אבא מתנהג או אמא מתנהגים כשהם מאבדים את הסבלנות?", נכתב באחת השאלות, והילדים הקטנים והחמודים מתחילים לצעוק על ההורים. זה כנראה יקרה בכל בית. מעטים ההורים שאף פעם לא איבדו שליטה והרימו את הקול על הילדים. זה יכול היה להיות אפילו משעשע לצפייה.
אלא שאז המשפחות עוברות לכרטיסיה הבאה: "איך אמא ואבא מראים לי אהבה?". סביר להניח שברוב מוחץ של הבתים התמונה תהיה זהה: חיבוק, נשיקה, מחמאה או מילת עידוד כלשהי. עורכי התוכנית כמובן התמקדו במשפחה בה ילד בן 10, רהוט ובוגר, אומר בתמימות: "איך אני עושה את זה?". אמא שלו ניסתה לכוון אותו, ואמרה לו: "איך אנחנו מראים [לך] אהבה?". והוא הגיב בנחרצות: "אתם לא". שקט השתרר באולפן, אבל אפשר היה לשמוע את כמויות הרוק שנבלעו מסביב. אמא אחרת התחילה לבכות. בדיון באולפן ההורים הצדיקו את השיטה החינוכית שהביאה את הילד שלהם למצב שבו הוא אומר כזה דבר קשה, והמשיכו לגונן על השיטה החינוכית שלהם. והאמת, גם אם זה קשה לצפייה, יכול להיות שהם צודקים. יש עולם קשוח בחוץ, ויכול להיות שעדיף לגדל ילדים שאפתניים והישגיים. בשלב הזה למישהו היה צריך ליפול האסימון שהשימוש בילדים בתוכנית הזאת חורג מגבולות המותר. אלא שברור מדוע הסצנה הזאת, כולל המוזיקה הדרמטית, הוצגה בתוכנית בצורה כל כך בולטת: כדי לגרום לנו הצופים להרגיש שאנחנו טובים יותר. טוב, אולי אנחנו לא ההורים הטובים בעולם, אבל אם נשאל את הילדים שלנו אם אנחנו מראים להם אהבה הם יגידו שכן.
באופן מפתיע, אלה לא היו ההורים עם שיטת החינוך הכי נוקשה. למען הסר ספק, אין באמת "שיטת חינוך" נכונה. למעשה, עינת נתן עצמה אומרת את זה ממש בפתח התוכנית. ועדיין, "מבחן ההורים הגדול" היא תחרות בין ההורים כשבסופה תיקבע השיטה "הנכונה" האחת. כאילו כל הילדים זהים, וכולם יושפעו בצורה זהה מאותה מתודה. בתוך המציאות התחרותית שהתוכנית כופה על ההורים, הזוג שהגדיר את עצמו כמאמין ב"חינוך סובייטי" הוצג על ידי עורכי התוכנית כשני נבלים שצריך לקחת להם את רישיון ההורות. זה היה נבזי במיוחד כלפי המשתתפים, אבל גם מובן, בטח כשהאמא מספקת משפטים לפנתיאון כמו: "אני מעדיפה שהילדים יהיו עם דוקטורט, וישבו אצל הפסיכולוג, ויתלוננו על זה שדחפתי אותם יותר מדי קדימה".
אלא שהעובדה שהתוכנית מתעקשת להציג שיטות חינוך מכילות וחופשיות מול שיטות חינוך קשוחות וסמכותיות לא אומרת שיש הורים טובים ורעים. למעשה, ב"מבחן ההורות" הבסיסי של התוכנית כל המשתתפים נכשלו בעצם זה שהם הסכימו לחשוף את הילדים שלהם בצורה כזאת בתוך ביב השופכין של קשת. לפחות האמא שחותמת על הדיל שהילדים שלה יהיו דוקטורים ויתלוננו עליה לפסיכולוג כנה עם עצמה כשהיא יודעת שהיא שורטת את הילדים שלה. לא ברור כמה כסף קיבלו המשתתפים בתוכנית, אבל ההוצאות לפסיכולוגים בעתיד יהיו כנראה גבוהות יותר.
בקטנה
רבות דובר באחרונה על הצמיחה ברייטינג של תכנית "הפטריוטים" בערוץ 14, כשלא מעט מאמרים נכתבו גם באתר זה על הסיבה לנהירה של הצופים מערוצי המיינסטרים אל הנישה הביביסטית של ינון מגל. האמת היא שלא צריך פרשנויות מנומקות, מספיק פשוט לראות מה משודר בערוצים המקבילים. אם התחרות של "הפטריוטים" היא פסולת טלוויזיונית כמו "מבחן ההורים" או "אהבה חדשה" אז די ברור למה הרייטינג צומח. אגב, ראוי לציין שלמרות האלטרנטיבה הגרועה, ערוץ 14 עדיין מצליח להפסיד בסופו של דבר למתחרים החלשים. אליך, ג'וש.