גפילטע-פין

הזין הוא איבר מופלא ומשונה: הוא יכול להיות מפלצת והוא יכול להיות גפילטע פיש, הוא מקור לאכזבה נוראית ואושר גדול והוא גם מאוד מצחיק. כל מי שדחף את הזין שלו בין הרגליים כדי שיחשבו שיש לו כוס, בטח יודע איזה צחוקים זה.

דייויד פרנד וסיימון מורלי, שני חברים אוסטרלים, ניצלו את האלמנטים הקומיים שיש לאיבר המין הגברי, במיוחד כשהוא נמצא במצב הדרדל'ה שלו, והקימו את "תיאטרון הבובות של הפין". זהו מופע לא ייאמן המתבסס על כך שגברים אוהבים לשחק לעצמם בזין וגברות אוהבות להסתכל על זה, על יחסי הרתיעה-משיכה-סקרנות בין האדם לגופו, ובמהלכו השניים מותחים את קצה גבולות היכולות של גופם: במשך שעה שניהם עומדים עירומים על במה ועושים לזין שלהם דברים מטורפים. הופכים אותו לאביזר אלסטי, מעקמים אותו, מושכים אותו, מותחים אותו, מריצים עליו בדיחות סטנד-אפ ומרביצים איתו טריקים קיצוניים. שמות תרגילי הפין מדברים בעד עצמם: "מגדל אייפל", "עכברוש מעוך", "המפלצת מלוך נס", המצמוץ", "הזין הנעלם".

בגירסה הישראלית הייתי מציע להם לנסות את "דני נווה" (לוקחים את הכיפה, מסובבים אותה 360 מעלות עד שהיא מאדימה ואז דוחפים אותה לתחת), "מגן ימני בהפועל תל אביב" (לוקחים את הביצים, מלפפים אותם סביב גזע הפין ומהשערות עושים גבות מחוברות), "פירוק התנחלויות מבודדות" (לוקחים את הבולבול ומעלימים אותו בתוך מה שנותר מהעורלה) ו"גל אוחובסקי" (לוקחים את הזין ודוחפים לתחת).

פרנד ומורלי החלו להופיע עם הבולבולים הגמישים שלהם במסיבות פרטיות במלבורן, יצאו למסע הופעות ברחבי אוסטרליה, הופיעו בפסטיבל אדינבורו, ועד מהרה הגיעו לבמות הווסט-אנד, שם הפכו לאחד הלהיטים ההיסטריים של התיאטרון הבריטי.

הסרט התיעודי "תיאטרון הבובות של הפין", שמשודר היום בערוץ אגו, תופס את פרנד ומורלי בשיא ההצלחה שלהם: הם מוזמנים להופיע ברחבי העולם ובשל עומס עבודה נאלצים לחפש אנשים שיעלו את המופע במקומם. הסרט קצר ולא ממש מעניין – הוא אינו מנסה לדסקס עם השניים את הקשיים הפסיכולוגיים שבאקסהביציוניזם הקיצוני הזה וכמעט שלא מראה את התעלולים שהשניים מעוללים לפינים שלהם, אלא מתמקד בתהליך בחירת המועמדים להצטרפות לצוות ההצגה המצליחה (כולל במאי שנשכר כדי לעבוד איתם על יכולות המשחק). ככזה, הוא לא מצליח לעמוד על הפרופיל הייחודי של האנשים הנועזים האלה.

"תיאטרון הבובות של הפין" גרם לי לתהות– בתור מי שהוא לא חובב תיאטרון גדול, מצאתי את הצגת התיאטרון הפיזית-הומוריסטית של הצמד האוסטרלי (בחלקים הקטנים שרואים ממנה בסרט), מהנה, מצחיקה ומעוררת מחשבה על אודות הגוף והנפש. קחו ציטוט של תיאורטיקן התיאטרון אנטונן ארטו (מתוך "התיאטרון וכפילו"): "אני מציע לחזור באמצעות התיאטרון לרעיון הכרתם הפיזית של הדימויים ושל האמצעים לעורר טראנס. מי ששכח את כוחה הקומוניקטיבי ואת המימטיות המאגית של מחווה, יכול ללמוד אותם בתיאטרון. התיאטרון הוא המקום היחיד עלי אדמות והאמצעי הכולל האחרון שנותר לנו בזמנים של נוירוזה ושל חושניות זולה להגיע ישירות אל האורגניזם ולתקוף חושניות זולה באמצעים גופניים, שהיא לא תוכל להתרגל להם".

זהו האפקט של "תיאטרון הבובות של הפין": המיצג הגופני שמהמם את הצופה, תוקף אותו, מצחיק אותו. האכזריות שבהתעללות ההומוריסטית בפין מעמתת את הצופה עם המיניות שלו, עם הפחדים והתשוקות. זהו תיאטרון בשיאו, רבותי, לא הגירסה המי יודע כמה של "מותו של סוכן" בהבימה.

התיאטרון הישראלי הרפרטוארי נמצא בנקודת שפל – הוא אמנם נחשב לאמנות "גבוהה", אבל בפועל מתקיים כערוץ 2. הוא משחזר הצלחות, חוזר על אותן קלאסיקות בלי סוף, סוחט לחנוך לוין את הנשמה, מגייס סלבס בשביל להתחנף לקהל ולחלוטין מסתמך על אותם קוני כרטיסים מבוגרים שהולכים שולל אחר ההילה שיש לתיאטרון כתרבות קלאסית. אם בקאמרי או בבית לסין היו תופסים יוזמה ומביאים איזה שני משוגעים שישחקו לעצמם בזין על במת התיאטרון הממסדי, הם היו אולי מצליחים להתרענן מהקיפאון היצירתי שאחז בהם (אפשר לתת לשמוליק הספרי לביים). וכן, אני יודע שזין זה לא ברכט. אבל מצד שני גם ביצים זה לא "אמא קוראז'".


* "תיאטרון הבובות של הפין" משודר בערוץ אגו ביום רביעי ב-23:00