ג'ודי בלום נולדה בניו ג'רזי כג'ודי זוסמן, רגע לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. היא התחילה לפרסם את כתביה בסוף שנות השישים, ומאז פרסמה עשרות ספרים, שזכו בשלל פרסים, מכרו עשרות מיליוני עותקים, תורגמו לעשרות שפות - כולל עברית, והפכו לנכסי צאן ברזל של ספרות הילדים והנוער.
עם זאת, רבי המכר שלה כמעט אף פעם לא התגלגלו למסך הקטן או הגדול. בלום דווקא היתה מעוניינת בכך, אבל מפיקים ומפיצים פחות התלהבו, כי בלום היא אישה שכתבה ספרים על ילדות ועל נערות, וזה לא נחשב לסחורה מסחרית.
רק עכשיו, דברים מתחילים להשתנות. גם בגלל רוח התקופה הכללית, וגם כי בשדרות הניהול ההוליוודיות יושבים כיום בעלי ובעלות תפקידים שגדלו על יצירותיה של בלום בשנות השבעים והשמונים, ועכשיו נחושים ונחושות להכיר אותן לדור החדש.
וכך, בקרוב נראה בנטפליקס סרט אנימציה על פי "סופר פשוש" בהפקת האחים רוסו ("הנוקמים"), בדיסני סדרה על פי "לנצח", ובפיקוק סדרה על פי "אחיות קיץ". בינתיים, הגיע לאמזון פריים דוקו בשם "ג'ודי בלום לנצח" העוסק בסיפור חייה של הסופרת ובמורשת שלה, ועלה באולמות הקולנוע בארצות הברית סרט עלילתי על פי "אלוהים, אתה שם? זאת אני מרגרט".
את הדוקו ביימו דבינה פראדו וליאה וולצ'וק. העשייה שלו קורקטית וחסרת השראה. נוסף לכך, הוא מקדיש יותר מדי זמן מסך למעריצים של הסופרת, וניכר כי הקו המנחה בליהוק שלהם היה לדאוג לתקינות פוליטית, גם אם לאנשים אין משהו מעניין להגיד. ובכל זאת, כדאי לראות את הסרט, שזמין גם אצלנו. הוא מזכיר לנו עד כמה היצירה של בלום נצחית, עוצמתית, פורצת דרך ונועזת גם היום - הרי הכותרים שלה עדיין מככבים ברשימות "הספרים הכי מוחרמים" בארצות הברית.
אנשים כמו רון דה-סנטיס חשים מאוימים מהיצירה של בלום, כי היא כתבה על המחזור הנשי, ועל סוגיות כמו מיניות, חילוניות ובריונות. הכותר הכי בוגר ומאתגר שלה הוא "Blubber" ("שמנונית"), העוסק בילדה שמטילה טרור על בנות כיתתה, ובסופו של דבר חומקת בלי עונש. רב המכר הזה הוא המחשה מצמררת לביטוי "גם ילדים יכולים להיות אכזריים", ותיאור פיקח ומפוכח של לחץ חברתי ודינמיקה חברתית. קראתי אותו שוב לא מזמן, פעור פה, ולפי הדוקו, גם הסופרת עצמה מכירה בכך שזה ה-ספר שלה.
"Blubber" הוא אולי הספר הכי טוב של בלום, וזה שעומד הכי טוב במבחן הזמן, אבל היצירה הקאנונית ביותר שלה היא ללא ספק "אלוהים, אתה שם? זאת אני מרגרט". הקלאסיקה הזו יצאה ב-1970, והיתה הראשונה לעסוק בנישואים בין יהודים ולא יהודים, תופעה שכמעט לא היתה קיימת בארצות הברית לפני מלחמת העולם השנייה וזינקה בדרסטיות אחריה. זה היה סיפור על ילדה שלא מוצאת את עצמה בין בית הכנסת והכנסייה, ואחרי שראינו את טוביה החולב מדבר לאלוהים, זאת גם היתה אחת הפעם הראשונות בהם הספרות הציגה דיאלוג בין אישה לקדוש ברוך הוא. מעבר לאספקט הדתי, זה גם ואולי בעיקר היה סיפור על ילדה שעוברת את מכאובי גיל ההתבגרות, ומחכה בקוצר רוח למחזור הראשון ולחזייה הראשונה.
קשה לתאר עד כמה הספר איקוני. היו שנים בהן כל ילדה יהודייה בארצות הברית היתה מקבלת אותו מהוריה וקוראת אותו. אם גבר לא-יהודי היה כותב רב-מכר כזה, הוא היה הופך לסרט באופן מיידי. כיוון שכתבה אותו אישה יהודייה, עברו חמישים שנה עד העיבוד הקולנועי.
העיבוד הזה הגיע לבתי הקולנוע בסוף השבוע האחרון - באמריקה בלבד, כי עוד אין לו תאריכי הפצה בשאר העולם, וספק אם יהיו לו, כי למרות הביקורות המשתפכות, הוא התרסק בקופות. זה היה צפוי - לאף סרט בימינו אין סיכוי להחזיר את ההשקעה באולמות, אלא אם הוא "האחים סופר מריו" או "להעיר את השד", ולסרטים שמדברים על המחזור הנשי מעולם לא היה סיכוי. בארצות הברית יש סטטיסטיקות לגבי הכל, והנתונים מלמדים כי רק נשים קנו כרטיסים ל"אלוהים, אתה שם? זאת אני מרגרט". שגברים יצפו בסיפור על ילדה שקונה חזייה? הם מעדיפים את "ג'ון וויק 4". באמת שלא התקדמנו הרבה מאז שבלום נולדה.
את הסרט ביימה קלי פרמון קרייג, מי שפרצה עם "The Edge of Seventeen" המהולל. קתי בייטס מגלמת את הסבתא היהודייה המציקה, בני ספדי את הבן שלה, ורייצ'ל מק'אדמס את האימא הקתולית. כוכבות לא חסר פה, והן עושות עבודה מעולה, אבל גם זה לא עזר.
מה שכן, המעטות שקנו כרטיסים נהנו מכל רגע. לפי הסקרים שנערכים ביציאה מן האולמות מאמריקה, הקהל נתן לסרט את הציון A. זה גם הציון שאני מעניק לו - כמעריץ של הספר המקורי, שקרא אותו פעמיים, בשנים האחרונות, ישבתי עם דמעות בעיניים לאורך כל הדרך.
העיבוד הקולנועי נאמן לטקסט המקורי באדיקות כמעט דתית, אבל גם מכניס עדכונים מתבקשים - בגרסה הזו, למשל, המורה של מרגרט הוא גבר שחור. רגעי המפתח מרגשים, והקולנוענית מיטיבה להשתמש במבע הקולנועי כדי ליצור ערך מוסף לעומת הספר. בהקשר מקומי, יש לציין גם כי בניגוד לסרטים אמריקאים רבים, הסרט הזה לא מתבייש בזהות היהודית של כמה מן הדמויות. אחד מרגעי השיא שלו מתרחש בבית כנסת (רפורמי, כמובן), וכולל טקס דתי ושירה בעברית.
הסרט אמנם "נכשל" בקופות והתקשורת האמריקאית נהנית כהרגלה לרקוד על הדם, אבל הלוואי שיזכה לתהודה מחודשת כשיגיע ל-VOD ולסטרימינג, הפורמט שבו נראה אותו גם אצלנו. הרי הבעיה היא בתנאי השוק, לא בו.
זה סרט חכם, כי הוא מצליח לשמור על המורכבות של בלום. מצד אחד, מדובר בטקסט רדיקלי, שמקביל בין התבגרות דתית להתבגרות מינית. מצד אחר, זה גם טקסט אמוני, שמכיר בקיומו של האל. כמו בספר, ולכן זה לא ספוילר, מתברר בסוף הצפייה ב"אלוהים, אתה שם? זאת אני מרגרט", שאלוהים היה שם כל הזמן והקשיב למרגרט. ואם הוא שם גם עכשיו ומקשיב גם לי, אז שיעשה שסרטים כאלה ימשיכו להגיע לאקרנים למרות הכל, ושיהיו עוד הרבה עיבודים לספרים של בלום.