לפני שהפך לאחד השחקנים המובילים בארץ, שמואל וילוז'ני גדל בכפר הילדים והנוער הדסים, ואהב להופיע במסיבות. יום אחד הגיע למקום המהפנט אבישלום דרורי, וביקש מתנדבים. וילוז'ני הצעיר התנדב בשמחה. "זה היה כיף גדול", מספר הכוכב בריאיון לוואלה! תרבות לרגל סרטו החדש, "הדרך לאילת", שעולה לאקרנים בסוף השבוע. "הוא עשה דברים שלא ייאמנו, ואני הרגשתי שאני עושה מה שהוא רוצה. כולם צחקו, וזו היתה תחושה שקשה להסביר במילים. היה כיף לעלות על הבמה ולהתגבר על פחדים ועל חרדות וכל מיני דברים שמתמודדים איתם בתקופת הנעורים. במובן מסוים, אני מרגיש שעד היום הוא לא שיחזר אותי מן ההיפנוזה".
וילוז'ני אומר את זה בצחוק, כמובן, אבל לעתים במהלך השיחה נדמה כי הוא בסוג של אקסטזה, שמובילה אותו לשאת מונולוגים נלהבים ומאלפים. אני לא מהפנט וגם לא פסיכואנליטיקן, אבל אם אפשר להציע סיבה לכך, אולי זו ההתלהבות מ"הדרך לאילת". בגיל 69, וארבעים שנה בדיוק אחרי שעשה את התפקיד הקולנועי הראשון שלו ב"הפנימייה", הכוכב הוותיק עושה כאן את תפקידו הקולנועי הגדול ביותר, ומציג את אחת מן ההופעות הטובות ביותר שראינו בקולנוע הישראלי בזמן האחרון. לא פלא שהוא זכה עליו בפרס אופיר הראשון שלו.
מדובר בסרטו הארוך השני של התסריטאי-במאי יונה רוזנקיאר, שפרץ עם הסרט "הצלילה" וזכור לטובה גם מהסדרה "הקיבוצניקים". וילוז'ני מגלם את בן דמותו של אביו המנוח של הבמאי - שריד למהפכה של מאי 68, למאבק של הפנתרים השחורים ולערכים של פעם. כל מה שנותר לו מכך הם אידיאלים שאיש כבר לא מתרשם מהם, וסיפורים שאיש כבר לא מאמין להם, אותם הוא מספר לבנו המנוכר במהלך מסע משותף על גבי טרקטור מקיבוץ בצפון עד לעיר הדרומית בשמה נקראת הדרמה הקומית הזו. התוצאה היא מעין שילוב בין "סיפור פשוט" האמריקאי ו"טוני ארדמן" הגרמני, אך בתוך מציאות ישראלית ספציפית ביותר. "הדרך לאילת" זכה בפרס הראשי בתחרות הישראלית של פסטיבל ירושלים בקיץ האחרון, ומגיע כעת לאקרנים נישא על גל של ביקורות נלהבות.
וילוז'ני כבר הופיע בעבר בסרט מסע, אך זה היה סרט דוקו שביימה ניצה גונן, בשם "אבאל'ה בוא ללונה פארק", שעקב אחר המסע שלו לפולין עם אביו ניצול השואה. "שני הסרטים משתקפים זה בזה ומשלימים זה את זה. זה גלגל בתוך גלגל בתוך גלגל. בסרט הראשון הייתי עם אבא שלי, ובסרט הזה הייתי עם הבן שלי יונתן".
מה זאת אומרת? הוא שחקן בעצמו, אבל הוא לא מופיע בסרט.
"אבל הוא היה איתי מאחורי הקלעים. זה היה תפקיד קשה פיזית והייתי צריך עזרה, ועברתי גם איתו מסע. לצערי הרב, לא תיעדנו אותו, היה צריך לעשות מזה סרט בפני עצמו. ב'אבאל'ה בוא ללונה פארק' הייתי הבן שמסתכל על האבא ופה הייתי האבא שמסתכל על הבן. שאלתי את עצמי שאלות - האם אני אבא מספיק טוב? לא מספיק טוב? כל הזמן התבוננתי בעצמי, אבל התבוננו גם בי - יונה הסתכל עליי דרך העדשה. גילמתי את מי שהיה אבא שלו, וידעתי שהוא צריך לראות בי אותו. כשראיתי אותו מזיל דמעה וצוחק, הבנתי שאני עושה את הדבר הנכון".
עד כמה אתה דומה לדמות שאתה מגלם פה?
"אני התאהבתי בדמות הזו. הוא איש מקסים. הזדהיתי איתו בצורה מושלמת, למעט הצד האמוני".
אתה מאמין?
"אין לי התלבטות - חד וחלק, אלוהים קיים. אין לערער על זה. שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד. תדפוק את זה לעצמך בראש כמו פטיש. היום, כשכל אחד פה נלחם על האמת שלו, צריך לזכור - אלוהים יש רק אחד. הוא היה, הוא ההווה והוא יהיה. אני חייב להאמין. איו לי אפשרות אחרת.
"יש אנשים שנסעו למחנות בפולין וחזרו עם השאלה איפה אלוהים היה בשואה. יש כאלה שחזרו ואמרו 'יש אלוהים'. זה שאלות כבדות משקל. אני הגעתי למסקנה כזו: הדרך היחידה להעביר את ימיי היא אמונה. הסרט יוצא, ואני מאמין שהוא יצליח - איך אפשר אחרת? אני לא מבין איך אפשר להסתכל ולא לראות שבכל דבר יש את הבריאה ואת הבורא. ז'אן קלוד גרינברג אמר 'אני מאמין בזה שאני לא מאמין וכל יום שעובר אני מאמין יותר'".
"נסעתי עם אבא שלי לאושוויץ. אם היית אומר לי לפני זה שאחזור ואתחתן, לא הייתי מאמין לך, אבל זה מה שקרה. ראיתי את השם וילוז'ני בספר הלידות של המקום ממנו הגענו, ואמרתי לעצמי - מי אני שאגדע את השרשרת? אני חוליה בשרשרת, לכך נוצרתי ואני לא יכול להתעלם מזה".
אתה נשוי לאיריס ויש לכם ארבעה ילדים. ממה שאתה מספר אני מבין שהגעת לזה בגיל מאוחר.
"כן, התחתנתי רק בגיל ארבעים. אני יודע למה התחתנתי איתה, אני לא יודע למה היא התחתנה איתי, שתהיה בריאה. אני מודה על כל רגע ורגע".
אתם כבר מתכננים את חגיגות השבעים שלך?
"חכה, רק עכשיו נכנסתי ל-69. כל מה שקורה אחרי גיל שבעים הוא כבר בונוס".
לפני שנגיע לגיל שבעים, אנחנו חוזרים לגיל שבע, לילדות של וילוז'ני. "הייתי ילד עצוב, והרגשתי שהדרך שלי להתגבר על העצבות שלי זה לשמח אחרים. התמכרתי למנות השמחה האלה".
תחנות חייו של וילוז'ני עוברות דרך הטראומות הכי גדולות של העם הזה והמקום הזה. הוא גדל כדור שני לשואה, ואז חווה את מלחמת יום כיפור, רגע אחרי שהתגייס והיה אמור לשרת בלהקה צבאית. "הקונספט של להקות צבאיות היה מופעים גרנדיוזיים עם תפאורות ותזמורות, אבל כמו הרבה קונספטים אחרים וחמורים יותר, גם הוא קרס עם פרוץ המלחמה", נזכר השחקן. "אירגנו את הדברים מחדש, הלהקה פוצלה לצוותי הווי, ונהייתי המנחה במופע שהעלינו, עומד על הבמה ועושה קטעי קישור. התפקיד שלי היה להצחיק בלי הפסקה, והתפתחה אצלי אובססיה לעשות את זה כל הזמן".
"יום כיפור זה סיפור על דור שלם בפוסט-טראומה. זה דור שהיה צריך להנהיג את המדינה, אבל פשוט דילגו עליו וטיטאו אותו מתחת לשטיח. כל מי שיצא מן המלחמה הזו הוא פוסט-טראומטי. המלחמה תפסה את ישראל בביצים והידקה חזק, אבל היא לא באמת שינתה את דפוס היוהרה וההיבריס שאנחנו עדיין חיים בתוכו. אחרי המלחמה הגיע המהפך של 77' וכך הגענו עד הלום, מה שנקרא. אני לא חושב שעשינו מספיק חשבון נפש".
מה אנחנו צריכים לעשות?
"מי אני שאגיד? מי אני שאטיף? באמת, למה דעתי חשובה? תראה, כשמדברים היום על שתי מדינות לשני עמים מתכוונים למה שקורה בתוכנו. זה מזכיר לי את 'מובי דיק'. לפני היציאה להפלגה, הכומר דורש דרשה ואומר 'אתם בימין תלכו שמאלה ואתם משמאל תלכו ימינה'. זה מה שמאזן את הספינה כשהיא מיטלטלת בים. אנחנו אחראים אחד לשני וצריכים לשמור על עצמנו שלא נשקע יחד כי יש מלא כרישים שמחכים לזה. זו לא פרנויה - צריך להיות עיוור כדי לא לראות את הכרישים האלה. אנחנו כבשה מוקפת זאבים. הכוחות הערבים מעולם לא היו כל כך מאוחדים ואנחנו מעולם לא היינו כל כך מפולגים.
"פני הדור כפני הכלב. כל עוד יש מנהיג - הכלב הולך ישר, אבל כרגע אין לנו מנהיגים, ובלי מנהיג העם מאבד את הכיוון. כל ממזר מלך, וזה לא יכול לעבוד ככה".
מה התפקיד של הסטנדאפיסט במצב הזה?
"העם הזה צריך לצחוק יותר. איך נותנים לילד תרופה? מצחיקים אותו, הוא צוחק ואז דוחפים לו את התרופה לפה. איך אומרים? טוב המלבין שיניים לחברו יותר ממשקהו חלב. נפל בחלקי להיות מן הראשונים שהסבו את תשומת לבו של הציבור לסוג בידור שלא היה קיים פה קודם לכן - הסטנד-אפ. במובן הזה הייתי מן החלוצים של הסטנדאפ הציוני".
וילוז'ני גם היה מאנשי התרבות הראשונים שנכנסו כאן לזירה הפוליטית, אם כי רק ברמה המוניציפלית. הוא נבחר למועצת עיריית תל אביב ב-1989, וכיהן בראש סיעת יחיד שהיתה אופוזיציה בולטת לראש העיר המיתולוגי, שלמה להט - "למרות כל המחלוקות, הערכתי אותו ואני מוקיר לו תודה. הוא היה ראש עיר משכמו ומעלה".
וילוז'ני החליט לא להתמודד חמש שנים לאחר מכן. "נאבקתי למען ביטול סינדולי הרכבים ובעד חנייה חינם", הוא אומר. "כשהפסיקו לסנדל, אמרתי לעצמי שקיבלתי את מה שרציתי ובקרוב גם תהיה חניה חינם, אז כל היעדים הושגו. התמודדתי ונכנסתי שוב ב-1998, אבל זה כבר היה אחרי הפסקה של חמש שנים ואיבוד מומנטום. אי אפשר לדעת מה היה קורה. צברתי תאוצה וכוח בקדנציה הראשונה שלי. יכול להיות שאם לא הייתי פורש, מהלך חיי היה אחר לחלוטין".
אתה מתחרט?
"לא, אני לא פוליטיקאי, אין לי את הנתונים המתאימים לזה. אני לא בנוי לכך. חז"ל אמרו - תאהב את המלאכה ותשנא את הרבנות. אני אוהב את המלאכה, אבל הרבנות היא קשה מדי. ניסיתי להיות מושחת ולא הצלחתי".
מתברר כי מהלך נוסף היה יכול לשנות את חייו של וילוז'ני, וככל הידוע לי זה סיפור שהוא מספר לראשונה. "יש לי קוריוז", הוא מכריז. "עשיתי אודישנים לתפקיד של אלטמן הקטן ל'מציצים'. לא התקבלתי, אבל לימים אורי זוהר שלח לי מכתב יפה וכתב לי תודה על זה שבאתי. הוא אמר שאני מוכשר מאוד, אבל הם רואים את הדמות הזו באור אחר. למגינת לבי, לא שמרתי את המכתב. אורי זוהר הוא דמות מופת. אדם שמצא את הבורא ואת אלוהים. כגודל מפעלו התרבותי בעולם שלפני, כך גדולתו בעולם הרוחני".
חשבת גם אתה להפוך יום אחד לרב?
"בוא לא נגזים".
בוא נדבר על התפקידים שכן עשית בצעירותך.
"'שיחקתי ב'תל אביב - ברלין' ב-1987. זו היתה טראומה קשה. כל כך אהבתי את הפרויקט הזה, אבל הסרט לא התרומם, וזה היה לי חבל".
זו היתה הפעם הראשונה שעסקת בשואה בקולנוע, עוד לפני "אבאל'ה בוא ללונה פארק". לפני עשור אמרת "דרוש בדק בית לזיכרון השואה". אני מניח שאתה עדיין חושב ככה.
"זו שאלה כבדת משקל, כי השאלה היא מה זה זיכרון השואה. עוד מעט כבר לא יהיו בינינו ניצולי שואה. צריך לחשוב איך לשמר את העניין הזה. קטונתי, אבל כל דבר שיכול לעזור בהנצחת השואה - יבורך. אני הולך השבוע לקרוא על הבמה סיפור של קורצ'ק. השאלה היא איך עושים את זה בעידן של היום, שבו הכל הולך ומתקצר, גם מבחינת יכולות הריכוז של אנשים".
כקומיקאי, מה עמדתך לגבי הומור שואה?
"תראה, אם יש לך בדיחה שסיפרו בזמן השואה עצמה - זה בסדר. בשואה היה הכל מהכל. היה גם בידור. אבל לבוא מבחוץ ולצחוק על השואה? אני לא יכול לראות את זה. אתה יודע, פעם היו מתווכחים כאן אם צריך או לא צריך לקנות מוצרים גרמניים. אני זוכר שדוד שלי הראה את המספר על היד שלו ואמר 'למה לא לקנות מוצרים גרמנים? יש להם את האיכות הכי טובה. תראו איזו איכות - המספר עדיין לא ירד מהיד'. היה מותר לו, כי הוא היה שם".
מצד אחר, יש כאלה שאומרים - לעמוד פה ולצחוק על השואה, זה הניצחון האמיתי.
"מה שבטוח זה שליצור פה תרבות זה ניצחון. קם מישהו בוקר אחד והחליט שהוא רוצה להשמיד את העם היהודי. שמונים שנה אחרי זה אני פה, מראה תרבות שיצרתי. בשביל זה אנחנו פה. בשביל זה נבחרנו לבוא לפה.
"לוקחים כל אורח שבא לארץ ליד ושם, אבל צריך לזכור שהשואה היא עוד חוליה בשרשרת של הקמת המדינה. הכיסופים הגיעו הרבה קודם. לא שכחנו את ציון ולא שכחנו את הכיוון. הארץ הזו היתה שממה, ופתאום בא העם הקטן הזה ומפריח את השממה. אסור לשכוח ש'ישראל' זו המדינה היחידה שלשם שלה יש משמעות, והוא לא סתם צירוף של אותיות. הצלחנו לשמור על הזהות שלנו. מה כתוב על המנורה? כוחנו הוא ברוחנו. הרוח מזיזה את החומר. יש לנו תפקיד רוחני. הציניקנים יגידו 'איזה תפקיד? עם סגולה? תראה איך אנחנו נראים'. הטענה הזו עולה כי אנחנו לא מבצעים את תפקידנו על הצד הטוב ביותר. אני נסחף פה לנאום פטריוטי. תעצור אותי".
אני עוצר. בוא רגע נסביר למה הראיון הזה מתקיים בטלפון. סיבה אחת היא שאני לא בארץ כרגע, אבל סיבה מעניינת יותר היא שאתה לא יודע להפעיל זום.
"אני בוש ונכלם. אני לא טכנולוג. אני מתקשר עם יונת דואר. אני צריך את העזרה של הילדים בשביל לעשות זום. זה מפריע לי לפעמים בכל מה שקשור להתנהלות מול מוסדות וכדומה. אני מוצא את עצמי בפער מאחרים. אני עוד כותב בעט ובנייר".
"אני כותב לעצמי פתקאות. אני מתכתב עם עצמי בעיקר. יש לי מחברות שאני ממלא. סוג של יומנים, סוג של הרהורים ומחשבות. אני מרגיש פרימיטיבי, אאוטסיידר, לא שייך. הקדמה תתקדם ואני אלך בקצב שלי".
אבל עם טרקטורים אתה מסתדר.
"אני אלוף העולם בטרקטורים. הדסים היתה פנימיה חקלאית. העמסתי ערימות חציר על הטרקטור. זה זיכרון ילדות וכיף גדול. הטרקטור הוא חזק, גדול, מסיבי ומעמיד אותך במקומך. אתה צריך להתמסר אליו. זה כמו לרכב על שור - שור מבוית עם גלגלים. יש משפט שאומר 'הרוצה להחכים ידרים'. אני ממליץ לכל אחד לקחת טרקטור ולנסוע דרומה. יש בזה משהו מרפא וממכר. מבחינתי, זה היה מסע נפלא ומחכים".
"הצילומים היו כמו קייטנה. כל יום היינו במקום אחר. היינו מדליקים מדורה, שותים בירה, חולקים חוויות. זו הגדולה של יונה - הוא יודע ליצור סביבו קהילה. זו המורשת של הקיבוץ שבו גדל"
הגיבור מדבר על כך שהיה פלרטטן. גם אתה היית כזה?
"ארבעים שנה הייתי בליין. ביליתי לא מעט. זו היתה תקופה אחרת וזמנים אחרים - עדיין היינו על הגלים של וודסטוק וילדי הפרחים, וזה השפיע עלינו. תודה לאל שזכיתי להקים משפחה".
שני הבנים שלך, יונתן ומיכאל, הם שחקנים.
"מהבחינה הזו אני כישלון חינוכי".
איך היה לצפות בסרט בפעם הראשונה?
"התרגשתי מאוד. זו הפעם הראשונה שאני צופה בעצמי ולא שופט את עצמי. התאהבתי בסרט הזה. גידלתי בשבילו זקן ושנה אחרי הצילומים לא גילחתי אותו מרוב שהייתי מאוהב בסרט".
אתה מסכים שזה תפקיד חייך?
"בטח. היה שווה לחכות כל השנים. זה תפקיד שהוא באמת גדול מהחיים. תפקיד נפלא. מה אפשר לומר חוץ מלהגיד תודה על תפקיד כזה".