לפמ"ש (ר' 23.3) יש גם צד אינטנסיבי, שעלול להתיש. אני לא אוהב לבלות שעות מול מחשב. תוכן הפעילות עשוי להיות מעניין לכשעצמו, אבל המסגרת ואופן החזקת הגוף מעיקים. הגיע הזמן לצאת קצת מהמאורה, לפגוש חיות אחרות. זה קונפליט מתמשך: אני יודע שאני במיטבי כשאני עם אחרים. אבל יש בי גם צד אינדיבדואליסטי חזק, שתובע זמן לעצמו. אלו קטבים משלימים, אבל לא תמיד קל למצוא את האיזון בינהם.
לאט-לאט מתחילות לחזור תגובות להצעה של "הליכות איטיות מאוד לצדקה"*. אני גאה שהצלחתי להגות פרויקט עם תירוץ מובנה להגשמה איטית במיוחד. ג'ייסון שלח אי-מייל ביקורתי, קצת מדכא אך חשוב, שמחזק את מה שכבר ידעתי: בשלב הזה, זוהי הצעה אמנותית בעיקרה. חסר בה מידע חיוני, על האופן בו אמור האירוע האמנותי לשמש מנוף לגיוס כספים לצדקה. ג'ייסון צודק כמובן, אלא שגיוס כספים ואדמיניסטרציה זה לא משהו שאני יודע או רוצה לעשות. כדי להתקדם עם מימוש ההצעה, אני מוכרח למצוא מישהו שייקח את החלק המרכזי הזה על עצמו.
התגובה המספקת ביותר עד כה היתה אי-מייל קצר מסטיוארט ברנד בכבודו ובעצמו, שמילא אותי בשמחה ילדותית: "רעיון מקסים. נשמע מרשים. אני מקווה שזה יהפוך לז'אנר". גם אני.
אני מעשן יותר מדי. ולאחרונה גם שמתי לב שלמרבה הבושה, אני מרבה להשתמש במילה "כאילו". על ההרגל השני הכרזתי מלחמת חורמה. חבל שדווקא הראשון הוא זה שיהרוג אותי בסוף.
הליכות איטיות מאוד לצדקה
הליכות איטיות מאוד לצדקה הוא פרוייקט פרפורמנס מתמשך. הוא יתרחש באזורים מרכזיים של ערים גדולות ברחבי העולם. בכל כרך ייבחר מסלול בין שלוש-מאות מטרים בקירוב, בחלק שוקק של העיר. בכל פרפורמנס ילכו מופיען אחד או קבוצה של מופיענים לאורך המסלול הנבחר, במהירות של מטר לדקה בקירוב. כל מופע ייארך בין ארבע לחמש שעות.
כל הליכה תהיה גם אירוע צדקה, וככזו תמומן על ידי עסקים וחברות מסחריות. ארגוני הצדקה והסקטור החברתי המקומיים שייתמכו על ידי האירוע, ואשר עליהם יועבר הכסף שיגויס דרכו, הם ארגונים שמקדמים חשיבה לטווח ארוך בתחום בו הם עוסקים.
כל הליכה תישא אופן ייחודי, בהתאם למקום בו היא מתרחשת ולשותפים המקומיים המעורבים בה. הליכה בטוקיו, לדוגמה, עשויה לכלול אמני בוטו מקומיים בין ההולכים. להליכה בלונדון, ניתן להזמין דמויות ציבוריות וסלברטיאים מקומיים שיצטרפו למופיענים הראשיים לחלק מן המסלול. גירסאות נוספות עשויות לכלול:
- קבוצה של אנשים שישתתפו בסדנת הכנה ויגייסו סכום השתתפות באופן עצמאי (על פי האסטרטגיה המסורתית של מרתוני צדקה והליכות ממומנות).
- להקת מחול או תיאטרון מקומית.
- הליכה בזוג: המופיען הראשי ובן/בת זוג נבחרים, הולכים יד ביד.
- הליכה בזוג עם רובוט.
- שיתוף פעולה עם מוזיקאים מקומיים, שייצרו פסקול אשר ינוגן במסגרת ההליכה (ניתן להשתמש ברמקולים שטוחים שיחוברו לגופות ההולכים).
- שיתוף פעולה עם מעצבי תלבושות מקומיים.
- הליכה אחורה.
- הליכת חצות.
- הליכה בתוך מים.
ההיסטוריה של הרעיון
הרעיון להליכות איטיות מאוד לצדקה החל להתגבש לפני כחמש שנים, בעקבות השתתפות בסדנה בת שבוע שהעביר אמן הבוטו היפני טטסורו פוקאהארה. פוקאהארה משתמש לעתים קרובות בהליכה איטית כמסגרת צורנית לריקודי הבוטו שלו. העניין המתמשך שלו בארכיטקטורה ובפני השטח העירוניים הוביל את פוקאהרה לקיים את היומיים האחרונים של הסדנה במרחבים ציבוריים שונים ברחבי לונדון. בהנחייתו ביצענו הליכות בוטו איטיות ברחובות הומים, תחת גשרים, לאורך גרמי מדרגות ציבוריים וכיו"ב.
האפקט של התרגילים הללו היה מעודן אך עמוק. הפרקטיקה הפשוטה הזו הנכיחה בסביבה העירונית, מהירות שנעדרת ממנה בדרך-כלל. שום דבר לא זז כל-כך לאט בעיר הגדולה. בהכללה, המקצבים השכיחים בעיר הם אלה המהירים מאוד של הרכבות, המהירים פחות של צורות התחבורה האחרות והמהירים עוד פחות (אך עדיין המהירים למדי) של ההתנהגות האנושית. מעבר לזה, ישנם הבניינים הדוממים לכאורה; גם בניינים משתנים כמובן, אבל זה קורה באיטיות שיוצרת אשליה של סטטיות וקביעות.
במונחים של מהירות, הליכות הבוטו האיטיות התיישבו על "תדר ריק" במנעד העירוני, עובדה שגרמה להן לבלוט למרחוק. הן העניקו צורה לאיכות שעד לאותו רגע נעדרה מהסצינה, אך בה בעת, לא הרגישה זרה לה.
כמה שנים מאוחר יותר קראתי את "The Clock of the Long Now Time & Responsibility" של הוגה הדיעות האמריקאי סטיוארט ברנד. הרעיונות של ברנד על חשיבה לטווח ארוך כתרופת-נגד מאזנת לקוצר הראייה ההולך ומחריף של הציביליזציה, הפכו לנקודת התייחסות מרכזית עבור הפרויקט של הליכות איטיות מאוד לצדקה. הם סיפקו חוט שדרה תיאורטי ופרספקטיבה חברתית, למה שהיה עד אז חזון אמנותי אינטואיטיבי.
להלן רשימה לא סופית של נקודות התייחסות קונספטואליות (צריכות להיקרא כלא יותר מהצהרת פתיחה):
- הליכות איטיות מאוד לצדקה הוא אקט של איזון. הוא משתמש בגוף על מנת לייצג סוג של זמן שבאופן נורמלי נדחק לשוליים בעיר הגדולה. זהו ביטוי פיזי של רגישות מוכרת אך נשכחת. זוהי תזכורת המרמזת לשכבות הגלויות פחות של המציאות.
- עבור קהלים ועוברי אורח, פרויקט הליכות איטיות מאוד לצדקה הוא לא רק איזכור מטאפורי של אפשרות נשכחת, אלא מתוקף קיומה של אמפתיה קינטית, התגשמות חומרית שלה. העבודה לא רק מדברת על איטיות, אלא מקיימת אותה הלכה למעשה, בשם כל מי שחולק את המרחב הציבורי. היא עושה את זה באופן אמנותי אבל גם פוליטי, דרך הפונקציה של גיוס הכספים, המובנית לתוכה.
- האטה מודעת של פעולה טבעית ואינסטנקטיבית כמו הליכה, חושפת את המעמקים המכניים שלה ואת הדרמות שהיא מכילה. היא מעצימה שינויים זעירים. כמו בצילומי הילוך איטי של פרח נפתח בסרטי טבע, היא מאפשרת את הגילוי מחדש של המיוחד שברגיל, ומפנה את תשומת הלב אל עבר השינויים האיטיים החבויים מאחורי אלו המהירים והגלויים.
- התגלמות גופנית של איטיות היא גם הרחבה פיזית של ההווה. היא מעבירה לחזית את העכשיו, או יותר נכון, את העכשיו הארוך, כפי שהוגדר על ידי סטיוארט ברנד.
- איטיות בכלל והליכה איטית בפרט, דורשות מיומנות. הליכה איטית מאוד אינה מאתגרת פחות מריצה למשל, רק שונה. היכולות וסוג המאמץ הנדרשים, אינם פחותי ערך.
- הליכות איטיות מאוד לצדקה הוא פרוייקט ארוך טווח. יש בו את הפוטנציאל להפוך לסוג של מסורות - חגיגה שנתית של הארוך והאיטי.