כשכולנו עדיין מנסים להתאושש מיום הזיכרון לשואה ולגבורה, כשהסכם בין ממשלות ישראל לפולין העוסק במחלוקת על חידוש משלחות הנוער מישראל ועל ההחלטה לחשוף אותם לצד הפולני נחתם, כשבכל יום שעובר נפטרים עוד ועוד ניצולי שואה וכשהיום שבו נשמע במהדורת החדשות ש"שורד השואה האחרון הלך לעולמו" נמצא באופק, חשוב יותר מתמיד לזכור.
וזו בדיוק הסיבה שדורון דרמון החליט לכתוב את ספר הביכורים שלו "הקברט של חייו".
דורון דרמון (60) הוא בכלל לא סופר, יותר נכון, הוא לא רק סופר. הוא מהנדס ואיש סייבר, הוא מאמן אישי, מאמן ספורט וגם איש ברזל. אבל יותר מהכול כנראה - הוא פשוט יודע לספר סיפור. אבל אפילו בחלומות הכי גדולים שלו הוא לא שיער שדווקא קהל בינלאומי יתחבר לזיכרון ולספרו החדש, ויהפוך אותו לרב מכר בענקית העולמית אמזון.
"הכול התחיל בשנת 2012, כשליוויתי את בני הטריאתלט ללונדון במסגרת הכנותיו לאולימפיאדה", הוא אומר בריאיון. "התארחנו אצל חברה בעיר, מורה לעברית במתנ''ס קהילתי ובאותו לילה היא סיפרה לי סיפור על אחד מתלמידיה שלא יכולתי לשכוח".
הסיפור מתמקד במלחמת העולם השנייה. הוא מספר על ילד יהודי, מרסל לנדהיים שמו, ואחיו הנרי. שניהם איבדו את הוריהם, בזמן שאביהם נרצח במחנה ההשמדה אושוויץ ואילו אימם מתה בית חולים פסיכיאטרי בפריז.
איכשהו, ונגד כל הסיכויים, הם הצליחו להינצל. מי שהצילה אותם הייתה אולגה, רקדנית קברט, שהופיעה בכל לילה, במועדון שאליו הגיעו הגרמנים לבלות וליהנות. בלילה היא הייתה רוקדת עבור הגרמנים כאשר באותו הזמן בדיוק, שני ילדים יהודים הסתתרו בביתה.
הסיפור ההוא לא נגמר בהצלה של הילדים, הוא עוסק דווקא בכל מה שקורה לאחר המלחמה: בשאלת ההתמודדות, איך מתמודדים יתומים יהודים שגדלו בכל מיני משפחות, וחייהם ניצלו בזכות כל מיני אנשים טובים.
דרמון שמע את הסיפור הזה בשנת 2012, אך לא עשה עמו כלום עד שנת 2017, השנה שבה התגרש, והחליט לשבת ולהוציא את הסיפור הזה לאור.
"מעולם לא היה לי קשר אישי לשואה" הוא מספר. "אמי חיה באלג'יר בתקופת השואה, אך היא לא נחשבת ניצולה בהיבט הזה".
אז מה היה בסיפור הזה על אולגה שתפס אותך כל כך?
"הדמיון של התקופה. של פריז, עיר האורות, בזמן שהגרמנים שולטים בה, בזמן שכל האליטה הגרמנית מתיישבת בפריז, מגיעה ערב ערב לצפות ברקדנית קברט מפורסמת מאוד, כשבכל אותו הזמן מסתתרים אצלה בבית שני ילדים קטנים" הוא מספר.
את הספר תירגם דרמון לאנגלית ובאנגלית הוא זכה לשם The Parisian dancer. למה? כי דרמון התאהב באולגה. כי הוא הבין שמרסל ואחיו לא בחרו לחיות אצלה, אבל היא הייתה הגיבורה האמיתית מכיוון שהיא זו שבחרה לסכן את חיה ולהציל שני יהודים קטנים.
"כאב לי שהיא מתה ערירית ללא ילדים. הילדים שלה היו מרסל והנרי, בסיום המלחמה היא חווה אובדן של ממש כי הילדים שלה - הם כבר לא שלה".
אולי הייתם מצפים שתוך כדי כתיבת הספר דרמון יצלול לתקופת השואה, ייחשף לעדויות ולנתונים. אבל לא. הוא לא רצה ששום דבר יפגע בהשראה שלו לסיפור של מרסל. רק לאחר מכן, עולם השואה התגלה בפניו לראשונה.
"אחותי מדריכה בפולין. היא אמנם אלג'יראית, וכולנו תמיד צחקנו עליה שהיא מחוברת מדי לשואה למרות שהיא בכלל מהצד הלא נכון, אבל בזכות העבודה שלה הרווחתי שעות רבות של האזנה לעדויות וסיפורים, שהצמא שלי עבורם החל ברגע שסיימתי לכתוב את הספר".
ומה עם מרסל? האם הוא זכה לקרוא את הסיפור?
"האמת היא שלא נפגשתי עם מרסל אף פעם. כשסיימתי את הספר הוא עדיין היה בחיים. התקשרתי לחברה שלי בלונדון לספר לה שכתבתי את הספר, והיא החליטה שהיא משתפת את מרסל מכיוון שלא יכול להיות שהוא לא ידע על זה. אז היא קישרה בינינו, ואז גיליתי שאחיו גר כאן בארץ, במושב, ומקיים אורח חיים אורתודוקסי. מה שעוד יותר מעניין הוא העובדה שגיליתי, שמרסל ואחיו לא מדברים מאז מלחמת העולם. הוא לא הסכים לספר לי למה".
"ביקשתי ממרסל ליצור קשר עם אחיו הנרי, אבל הוא לא היה מעוניין. אחרי המלחמה הוא הקים משפחה באנגליה, עבד כרופא שיניים, ובערוב הימים הרצה לבני נוער על סובלנות ועל אנטישמיות. הוא היה איש מדהים. באיזשהו שלב הוא כבר הפסיק לענות לי, ואני לא יודע אם הוא עדיין בחיים או לא".
ומה עם אחיו? הוא קרא את הסיפור?
"הוא לא רצה. הוא סיפר לי שהיו מקרים מאוד קשים בקשר ביניהם ובסיפור החיים שלהם והוא לא רצה לשקוע בזה. בכלל, המון שורדי שואה משתפים אותי שהספר העלה בהם זיכרונות מאוד קשים, הם סיפרו שהוא כתוב ממש כמו סרט. אני כמובן לא התכוונתי לצער אף אחד אבל אני מרוצה מכך שזה מעיד על האותנטיות של הספר. לא ניסיתי לייפות כלום. השואה היא סיפור מזעזע וככה היא צריכה להיזכר".
גם סיפור ההשקה של הספר היה מיוחד.
"נכון, את הספר השקתי בעיצומה של הקורונה בזום. כן, השקתי ספר בזום באופן אלקטרוני. נתתי הרצאות רבות וקישורים לספר, ומי שרצה גם קיבל בדואר עותק מודפס עם הקדשה".
ההפתעה הגדולה ביותר של דרמון הייתה שלאחר שתירגם את הספר לאנגלית והחל למכור אותו באמזון, הוא הפך לרב מכר. הורידו אותו לשימוש כ-27,000 קוראים, בעיקר מארה''ב, קנדה ואנגליה. כיום הוא עדיין ממשיך לשמר ולככב בז'אנר של ביוגרפיה.
דרמון מספר שלאחרונה, בעקבות ההפגנות הרבות ומיצגי "סיפורה של שפחה", הוא לא מפסיק לחשוב על אולגה: על האופי שלה, על הלוחמת שהייתה, על כך שהיא הייתה הדוגמא הקלאסית והטובה ביותר להעצמה נשית גם באחת התקופות הכי שחורות בהיסטוריה.
אז מה הדבר הבא? לאן תיקח את אולגה?
"החלום שלי הוא להפוך את הספר להצגת תיאטרון. הוא כתוב בצורה כל כך מוחשית שאני יודע שהוא יסופר נהדר על הבמה ואני מחכה כבר לראות אותו מקבל חיים".