מיום לידתו נהנה בנג'מין ראסְק מכל יתרון כמעט, ולפיכך, אחד המותרות המעטים שנשללו ממנו היה העפלה מפרכת ומלאת תעוזה: סיפורו לא התאפיין בחוסן ובהתמדה, או ברצון נחוש המחשל את עתידו המזהיר מסיגים פשוטים. על פי הכריכה האחורית בתנ"ך של משפחת ראסק, אבות אבותיו היגרו ב 1662 מקופנהגן לגלזגו, ושם החלו לסחור בטבק שהגיע מהמושבות בצפון אמריקה. במהלך המאה הבאה שגשגו עסקיהם והתרחבו עד כדי כך שכמה מבני המשפחה עברו ליבשת החדשה כדי שיוכלו לפקח טוב יותר על הסַפָּקים שלהם ולשלוט בכל היבטי הייצור. לאחר שלושה דורות קנה סולומון, אביו של בנג'מין, את כל חלקי החברה מקרובי משפחתו ומהמשקיעים החיצוניים. בניהולו הבלעדי המשיך העסק לשגשג, ועד מהרה נהפך סולומון לאחד מסוחרי הטבק הבולטים ביותר בחוף המזרחי. אולי אכן רכש את המלאי שלו מן הספקים המשובחים ביותר ביבשת, אבל עיקר הצלחתו לא נבע מטיב הסחורה אלא מיכולתו לנצל עובדה פשוטה: הטבק היה מוצר תענוגות, כמובן, אבל רוב הגברים עישנו כדי שיוכלו לשוחח עם גברים אחרים. לפיכך סיפק סולומון ראסק לא רק סיגרים, סיגָרֵלות ותערובות משובחות למקטרת, אלא גם (ובעיקר) שיחות מצוינות וקשרים פוליטיים מעולים. הוא טיפס לפסגת התחום העסקי שלו וביסס את מעמדו שם הודות לאופיו החברותי ולקשרי רעות שטיפח בחדר העישון, שבו נראה לא פעם חולק את סיגרי הפִיגוּראדוֹ שלו עם כמה מלקוחותיו הנכבדים ביותר, שעמם נמנו גְרובֶר קליבלנד, ויליאם זַכָּרי אירווינג, וג'ון פּירפּונט מורגן.
בשיא הצלחתו בנה סולומון בית מידות ברחוב 17 מערב, שנשלם בדיוק עם הולדתו של בנג'מין. אך סולומון כמעט לא נראה בבית המשפחה בניו יורק. עבודתו דרשה ממנו לנוע בין אחוזות המטעים, לפקח על אולמות הגלגול או לבקר שותפים עסקיים בווירג'יניה, קרוליינה הצפונית והאיים הקריביים. נוסף על כך היתה לו אפילו אַסְיֶינְדָה קטנה בקובה, שבה שהה רוב החורף מדי שנה. השמועות על חייו באי ביססו את המוניטין שלו כהרפתקן חובב אקזוטיוּת יתרון ניכר בתחום העסקי שלו.
גברת וילהֶלמינה ראסק לא דרכה מעולם באחוזה הקובנית של בעלה. גם היא נעדרה לא פעם מניו יורק למשך פרקי זמן ארוכים, עזבה מיד עם שובו של סולומון, ובמשך עונות שלמות שהתה בבתי קיץ של חברותיה בגדה המזרחית של ההדסון או בבתיהן בניופורט. רק דבר אחד ברור חלקה עם סולומון, והוא תאווה עזה לסיגרים, שאותם עישנה בכפייתיות. מאחר שהיה זה מקור הנאה חריג מאוד לִגברת, עסקה בכך בפרטיות בלבד, בחברת ידידותיה. אך לא היה בכך כל מכשול, כי היתה מוקפת בהן תמיד. וילי, כפי שכינו אותה הסובבות אותה, היתה חלק מקבוצת נשים מגובשת מאוד, שהיוו מעין שבט נודד. מוצאן לא היה מניו יורק בלבד, אלא גם מוושינגטון, פילדלפיה, פרובידנס ובוסטון, ואפילו משיקגו הרחוקה. הן נדדו כלהקה, ביקרו זו את זו בבית שבעיר או בבית הקיץ, לפי העונה, ובמשך כמה חודשים מדי שנה נהפך גם הבית ברחוב 17 מערב למשכנה של הקבוצה, החל בסוף ספטמבר, כשסולומון נסע לאסיינדה שלו. אך בכל פלך ארץ שבו התגוררו הגברות, הסתגרה החבורה בתוך עצמה, כחוג בלתי חדיר.
בנג'מין, שרוב הזמן הוגבל לחדריו ולחדרי המטפלות שלו, כמעט לא הכיר את שאר הבית שבו גדל. בזמן שאמו וחברותיה שהו שם, הורחק מהחדרים שבהן עישנו, שיחקו קלפים ושתו יינות סוֹטֵרְן עד שעות הלילה המאוחרות; כשהסתלקו, נהפכו הקומות המרכזיות לרצף עמום של חלונות מוגפים, רהיטים מכוסים ונברשות בתכריכים נפוחים. כל המטפלות והאומנות אמרו תמיד שבנג'מין הוא ילד למופת, וכל מוריו אישרו זאת. נימוסים, תבונה וצייתנות מעולם לא השתלבו בהרמוניה כמו בילד החביב הזה. החיסרון היחיד שמחנכיו הראשונים הצליחו למצוא בו, לאחר חיפוש ארוך, היה סירובו של בנג'מין להתרועע עם ילדים אחרים. כשאחד המורים העלה את ההשערה שחוסר החברותיות של תלמידו נובע מפחד, פטר סולומון את חששותיו בהינף יד ואמר שהילד פשוט נהפך לגבר העומד ברשות עצמו.
ילדותו, שעברה עליו בבדידות, לא הכינה אותו כראוי לפנימייה. בסמסטר הראשון הוא היה יעד יומיומי לעלבונות ולמעשי אכזריות קטנים. אך במשך הזמן התברר לחבריו לכיתה שבגלל אדישותו הוא קורבן לא מסַפּק, והם הניחו לו לנפשו. הוא התרחק מאחרים, והצטיין, בלי כל דבקות, בכל נושא. בסוף כל שנה, לאחר שהרעיפו עליו את כל אותות ההצטיינות והכבוד האפשריים, הזכירו לו מוריו, ללא יוצא מן הכלל, שהוא עתיד להביא תהילה רבה לעולם האקדמיה.
במהלך שנת הלימודים האחרונה, מת אביו מדום לב. בטקס האשכבה, שנערך בניו יורק, התרשמו קרובי משפחה ומכרים מקור רוחו של בנג'מין, אך למעשה היה זה רק האֵבֶל, שבגללו נראתה נטייתו הטבעית כצורת התנהגות מוכרת בחברה. בהפגנת בשלות מוקדמת שהדהימה את עורכי הדין והבנקאים של אביו, ביקש הנער לבדוק את הצוואה ואת כל הדוחות הכספיים הקשורים אליה. מר ראסק היה אדם מסודר וזהיר, ובנו לא מצא כל פגם במסמכים. לאחר שסיים את העניין וידע מה צפוי לו כאשר יגיע לבגרות ויקבל את הירושה, חזר בנג'מין לניו המפשייר, לסיים את לימודיו.
בתקופת אלמנותה הקצרה שהתה אמו עם חברותיה ברוד איילנד. היא נסעה לשם בחודש מאי, זמן קצר לפני סיום לימודיו של בנג'מין, ועד סוף הקיץ מתה מנַפַּחַת ריאות. בני המשפחה והחברים שהשתתפו בטקס האשכבה השני, המצומצם הרבה יותר, בקושי ידעו איך לפנות אל הגבר הצעיר, שהתייתם משני הוריו בתוך חודשים ספורים. למרבה המזל היה צורך לדון בסוגיות מעשיות רבות קרנות נאמנות, יישום הצוואה ובעיות משפטיות בהסדרת הרכוש.
התנסותו של בנג'מין כתלמיד מכללה היתה הד מועצם של שנות לימודיו בבית הספר. כל הליקויים והכישורים נותרו בעינם, אבל עכשיו רחש חיבה צוננת לליקויים ובוז שתוק לכישורים. כמה ממאפייניה הבולטים של שושלתו באו אל סופם בו, כנראה. הוא היה שונה לחלוטין מאביו, שבכל חדר שאליו נכנס נהפך למוקד תשומת הלב ומשך אליו את כל הנוכחים, וגם לא היה לו שום דבר במשותף עם אמו, שלא היתה לבדה ולו יום אחד בחייה. ההבדלים בינו לבין הוריו נעשו מודגשים עוד יותר לאחר סיום לימודיו. הוא חזר מניו אינגלנד לניו יורק ונכשל בתחומים שרוב מכריו שגשגו בהם: הוא היה ספורטאי כושל, חבר מועדון אדיש, שתיין לא נלהב, מהמר שווה נפש ומאהב פושר. הוא חב את הונו לטבק, אך לא עישן. מי שהאשים אותו בחסכנות מוגזמת לא הבין שאין לו שום תאוות הדורשות ריסון.
עסקי הטבק עניינו את בנג'מין כקליפת השום. הוא לא אהב את המוצר תהליך פרימיטיבי של יניקה ונשיפה, התבוננות בעשן בעיני פרא מעריצות, סירחון מר מתוק של עלים רקובים וגם לא את ההתרועעות סביבו, שאביו נהנה ממנה והיטיב לנצל אותה. לא היה דבר שהגעיל אותו יותר מקנוניות מעורפלות של חדר עישון. למרות מאמציו הכנים ביותר, לא היה יכול לנמק, ולו בלהט מדומה כלשהו, במה עדיף סיגר לוֹנְסְדֵֵייל על פני דיאָדֵמָה, ולא היה מסוגל להלל, במרץ שנקנה מיֶדע אישי בלבד, את סיגרי הרוֹבּוּסְטוֹ מאחוזתו שבווּאֶלטָה אבּאחוֹ. אחוזות מטעים, אסמי ייבוש ומפעלי סיגרים היו חלק מעולם רחוק, שלא היה לו כל רצון להתוודע אליו. הוא לא היה מהסס להודות שהוא שגריר גרוע לחברה, ולפיכך האציל את פעולות היומיום למנהל שעבד בכפוף לאביו במשך עשרים שנה מסוּרות. בניגוד לעצתו של המנהל הזה, ובאמצעות סוכנים שלא פגש אישית, מכר בנג'מין במחיר נמוך מדי את האסיינדה הקובנית של אביו, על כל תכולתה, בלי לערוך רשימת מצאי אפילו. הבנקאי שלו השקיע את הכסף בשוק המניות, עם שאר חסכונותיו.
כמה שנים של קיפאון חלפו, שבמהלכן ניסה בלי כל חשק לאסוף דברים שונים (מטבעות, כלי חרסינה, חברים), טיפח היפוכונדריה קלה, השתדל להתלהב מכל הקשור לסוסים, ולא הצליח להיהפך לאושיית אופנה.
הזמן נהפך לעקצוץ בלתי פוסק.
בניגוד לנטיותיו האמיתיות, התחיל לתכנן נסיעה לאירופה. הספרים כבר סיפקו לו כל מידע שעניין אותו בקשר ל"יבשת הישנה"; לא היה חשוב לו לחוות את הדברים מקרוב. הוא גם לא שש להיכלא ימים ארוכים בספינה מלאה זרים. אך אמר לעצמו שאם בכל זאת הוא שוקל לעזוב, זה הרגע המתאים: האווירה הכללית בניו יורק היתה עגמומית למדי, כתוצאה מסִדרת משברים פיננסיים ומן השפל הכלכלי שבא בעקבותיהם ובלע את הארץ בשנתיים האחרונות. מאחר שהמיתון לא השפיע עליו ישירות, לא היה בנג'מין מודע לגמרי לסיבותיו. הכול התחיל, כך האמין, כאשר בועת הרכבות התפוצצה, והיא היתה קשורה באופן כלשהו למפולת מתכת הכסף שבאה אחריה, אשר הובילה לנהירה לזהב, שהסתיימה בסופו של דבר בהתמוטטות של בנקים רבים, במה שנודע בשם הבהלה הגדולה של 1893. בלי קשר לשרשרת האירועים בפועל, הוא לא היה מודאג. באופן כללי ידע שהשווקים מיטלטלים הלוך ושוב, והיה בטוח שההפסדים של היום יהיו הרווחים של מחר. במקום להניא אותו מהנסיעה לאירופה, המשבר הפיננסי הגרוע ביותר מאז "השפל הארוך", עשרים שנה קודם לכן היה אחד התמריצים הגדולים ביותר לעזיבתו.
אך כשעמד לקבוע מועד למסעו, קיבל בנג'מין הודעה מהבנקאי שלו, שבאמצעות "קשרים" כלשהם הצליח להירשם מראש לקניית אגרות חוב שהונפקו כדי לשקם את עתודות הזהב של האומה, אשר הידלדלותן הביאה בנקים רבים לחַדלוּת פירעון. ההנפקה כולה נמכרה בחצי שעה בלבד, ובתוך שבוע גרף ראסק רווח נאה. כך, מזל שהזדמן מאליו, בדמות שינויים פוליטיים ותנודות שוק ששיחקו לטובתו, הביא לגידול פתאומי וטבעי לכאורה בירושה המכובדת של בנג'מין, שעד אותה עת לא טרח להגדיל. אך ברגע שיד המקרה עשתה זאת למענו, הוא גילה בקרבו תאווה שלא ידע על קיומה עד שניתַן לה פיתיון גדול דיו שהעיר אותה לחיים. אירופה תצטרך לחכות.
נכסיו של ראסק היו נתונים לטיפולם השמרני של ג"ס וינְסְלוֹ ושות', בית ההשקעות שניהל את עסקי המשפחה מאז ומתמיד. החברה, שמייסדה היה אחד מחבריו של אביו, היתה עכשיו בידי ג'ון ס' וינסלו הבן, שניסה להתיידד עם בנג'מין אך לא הצליח. כתוצאה מכך היו היחסים בין שני הצעירים מעיקים קצת. ובכל זאת עבדו יחד בצמידות, גם אם באמצעות שליחים או בטלפון שתי דרכים שכל אחת מהן היתה עדיפה בעיני בנג'מין על פני פגישות פנים אל פנים, שהתאפיינו בחביבות מאולצת והיו מיותרות.
עד מהרה נעשה בנג'מין מיומן בקריאת סרט הפסנוע של הבורסה, באיתור דפוסי פעולה, הַצלבָתם ומציאת קשרים מקריים סמויים בין מגמות בלתי קשורות לכאורה. וינסלו הבין שלקוחו הוא תלמיד מחונן, ולכן השתדל להציג את הדברים כך שייראו מסתוריים מכפי שהיו בפועל, ופטר בביטול את תחזיותיו. אך ראסק התחיל בכל זאת לקבל החלטות בעצמו, ובדרך כלל בניגוד לעצת החברה. הוא נמשך להשקעות קצרות טווח והורה לווינסלו לבצע עסקאות בסיכון גבוה באופציות, חוזים עתידיים וכלים ספקולטיביים אחרים. וינסלו יעץ תמיד לנהוג בזהירות, ומחה נגד התוכניות הפזיזות האלה: הוא סירב להעמיד את בנג'מין במצב שבו הוא עלול לאבד את הונו בפעולות מסוכנות. אבל יותר משדאג לנכסיו של הלקוח, נראה שהוא מודאג מהרושם שייווצר ולהוט להציג מתינות פיננסית מסוימת, כי אחרי הכול, כפי שאמר פעם וצחק קלות משנינותו שלו, הוא סוכן בורסה ולא סוכן הימורים, שמנהל בית השקעות ולא קזינו. אביו הוריש לו מוניטין של דבקות בהשקעות שקולות, ובכוונתו לכבד את המורשת הזאת. ובכל זאת, בסופו של דבר, פעל וינסלו על פי הנחיותיו של ראסק ונהנה מן העמלות.
בטרם חלפה שנה התעייף ראסק מן הקפדנות של יועצו ומהקצב המייגע שלו, החליט להתחיל לסחור בחשבון משלו ופיטר את וינסלו. ניתוק הקשרים עם המשפחה הזאת, שהיתה קרובה מאוד למשפחתו במשך שני דורות, הוסיף סיפוק לתחושת ההישג האמיתי שחווה ראסק, לראשונה בחייו, כשנטל לידיו את מושכות עסקיו.
שתי הקומות התחתונות של הבית בעיר נהפכו למשרד זמני. השינוי לא נעשה על פי תוכנית, אלא כמענה לצרכים בלתי צפויים, שצצו בזה אחר זה, לפי סדר הופעתם, עד שלפתע היה בו אולם עבודה מלא עובדים. הכול התחיל בשליח שבנג'מין הריץ בכל רחבי העיר עם שטרות ערך, אגרות חוב ומסמכים אחרים. כעבור כמה ימים הודיע הבחור שהוא זקוק לעזרה. עם השליח הנוסף שכר בנג'מין גם מרכזנית ופקיד, שעד מהרה הודיע לו שהוא לא מסוגל לשאת בעול לבדו. ניהול העובדים גזל מבנג'מין זמן עסקי חיוני, ולכן שכר עוזר. ניהול הספרים גזל גם הוא זמן רב מדי, ולכן שכר רואה חשבון. כשהעוזר קיבל עוזר משלו, התקשה ראסק לעקוב אחר העובדים החדשים וכבר לא טרח לזכור פרצופים או שמות.
הרהיטים, שבמשך שנים נותרו מכוסים בלי שאיש ייגע בהם, שימשו עכשיו את המזכירות והשליחים, שלא טרחו לשמור עליהם. פסנוע הותקן על שולחן המזנון העשוי עץ אגוז; לוחות גירים כיסו את רוב טפט העלווה המוזהב; ערמות עיתונים הכתימו את קטיפת הספה הצהובה כחציר; מכונת כתיבה גיממה מכתבה מעץ המשי; דיו שחורה ואדומה הכתימה את ריפוד הספות הרקום; סיגריות צרבו את שוליו העקלתוניים של שולחן מהגוני; נעליים פזיזות שחקו רגל מגולפת מעץ אלון ולכלכו לעד שטיחים פרסיים ארוכים. החדרים של הוריו נותרו בלי פגע. הוא ישן בקומה העליונה, שבילדותו לא ביקר בה אף פעם.
לא היה קשה למצוא קונה לעסק של אביו. בנג'מין עודד יצרן מווירג'יניה וחברת סחר מבריטניה להגיש הצעות מחיר מתחרות. מכיוון שרצה להתרחק מהחלק הזה בעברו, שמח כשהבריטים גברו על חברת הטבק ושלחו אותה אל המקום שממנו באה. אבל במיוחד רווה נחת מכך שרווחי המכירה הזאת אפשרו לו לפעול במישור מתוחכם יותר, לעלות לדרגת סיכון חדשה ולממן פעולות פיננסיות ארוכות טווח, שלא היה מסוגל לשקול אותן בעבר. הסובבים אותו התפלאו כשראו שרכושו מתמעט ביחס ישר לעושרו. הוא מכר את כל הנכסים המשפחתיים שנותרו, כולל בית המידות ברחוב 17 מערב, על כל תכולתם. בגדיו ומסמכיו נכנסו לשני ארגזי מטען, שנשלחו למלון ואגְסְטָף, שבו שכר מערכת חדרים.
פיתולי גמישותו של הכסף הקסימו אותו העובדה שאפשר להטות אותו לאחור ולהאביס אותו בגופו שלו. אופייה המבודָד והבלתי תלוי של הספקולציה קָסם לאופיו, עורר בו פליאה והיווה מטרה בפני עצמה, בלי קשר לרווחים שהפיק או לְמה שאפשרו לו. מותרות היו עול גס והמוני. זמינותן של חוויות חדשות לא היתה מושא ערגה לרוחו המתבודדת. פוליטיקה וחתירה לשלטון לא היו ממאווייה של רוחו הלא חברותית. משחקי אסטרטגיה, כמו שחמט או ברידג', לא עניינו אותו מעולם. אילו נשאל, בוודאי היה מתקשה להסביר מה מושך אותו לעולם הפיננסים. המורכבוּת, כן, אבל גם העובדה שההון הצטייר לו כיצור חי אך סטרילי. יצור אשר נע, אוכל, גדל, מתרבה, נתקף חולי ואף עלול למות. ובכל זאת הוא נקי. כך התברר לו במשך הזמן. ככל שהפעולה גדלה, כך הוא היה יכול להישאר רחוק יותר מפרטיה הממשיים. הוא לא נאלץ לגעת ולו בשטר אחד וגם לא לעסוק בַּדברים ובָאנשים שפעולתו השפיעה עליהם. לא היה עליו אלא לחשוב, לדבֵּר, ואולי לכתוב. והיצור החי החל לפעול, יצר דפוסים יפהפיים כשהשתחל אל תחומיה של מופשטוּת גוברת, ולפעמים אף התחקה אחר תאוות משל עצמו, שבנג'מין לא יכול לחזות מראש המקרים האלה, שבהם ניסה היצור לממש את רצונו החופשי, רק הסבו לו עונג נוסף. גם כשהיצור אכזב אותו, הוא העריץ והבין אותו.
בנג'מין כמעט לא הכיר את רובע העסקים של מנהטן, ובכל זאת לא אהב את הערוצים העמוקים שבין בנייני המשרדים, את הרחובות הצרים והמזוהמים, המלאים אנשי עסקים הפוסעים במהירות ומקפידים להבהיר כמה הם עסוקים. ובכל זאת, מכיוון שהבין שיהיה נוח יותר לפעול מתוך הרובע הפיננסי, העביר את משרדיו לרחוב בְּרוֹד. זמן קצר לאחר מכן, כשעסקיו התרחבו, קיבל מושב בבורסה לניירות ערך בניו יורק. עד מהרה הבינו עובדיו שדרמטיות מעוררת בו סלידה ממש כמו פרצי אושר. שיחות צומצמו לדברים חיוניים בלבד והתנהלו בלחישות. בהפוגות הקלדה היה אפשר לשמוע חריקת כיסא עור או אוושת שרוול משי על דף בצדו השני של החדר. אבל גלים חסרי קול רטטו באוויר בלי הרף. כל הנוכחים ידעו היטב שהם אך ורק שלוחי רצונו של ראסק, ומחובתם לספק את צרכיו ואף לחזות אותם מראש, אך לעולם לא לפנות אליו בנוגע לצורכיהם שלהם. הם המתינו עד שיפנה אליהם, אלא אם היה בידיהם מידע חיוני למסור לו. העבודה בשירותו של ראסק נהפכה לשאיפתם של סוחרים צעירים רבים, אך לאחר שנפרדו ממנו, בתחושה שלמדו ממנו כל מה שאפשר ללמוד, לא הצליח איש מהם לשכפל את הצלחתו של מעסיקו לשעבר.
אף שלא השתוקק לכך, החל שמו להינשא בחוגים הפיננסיים בהשתאות מלאת הערצה. כמה מחבריו הוותיקים של אביו פנו אליו בהצעות עסקיות שקיבל לפעמים, או בעצות ורמזים שהתעלם מהם תמיד. הוא סחר בזהב ובדשן גוּאָנוֹ, במטבעות ובכותנה, באגרות חוב ובבשר בקר. ענייניו כבר לא נתחמו בגבולות ארצות הברית. אנגליה, אירופה, דרום אמריקה ואסיה נהפכו מבחינתו לשטח אחד. הוא סקר את העולם ממרומי משרדו, תר אחר הלוואות מסוכנות בריבית גבוהה, וניהל משא ומתן על ניירות ערך ממשלתיים של כמה מדינות, שגורלותיהן נשזרו אלה באלה בגלל עסקותיו. לפעמים הצליח לנכס לעצמו הנפקות שלמות של אגרות חוב. לאחר הפסדים מעטים נחל ניצחונות גדולים. כל מי שהיה בצד המתאים של עסקותיו שגשג.
בתחום הזה שנהפך בהדרגה, ובניגוד לרצונו, לכל "עולמו" של בנג'מין לא היה דבר בולט יותר מאלמוניות. גם אם הרכילות לא הגיעה אליו, שיער ראסק שהוא מצטייר קצת כ"טיפוס", בחזותו השגרתית המוקפדת, בהסתפקותו במועט ובחייו הנזיריים במלון. לפיכך, מיוסר מן החשש שהוא נחשב תימהוני, החליט להתאים את עצמו לציפיות מאדם במעמדו. הוא בנה בית אבן בסגנון "האמנויות היפות" בשדרה החמישית פינת רחוב 62, ושכר את אוֹגְדֶן קוֹדמָן שיעצב אותו מבפנים, מתוך ביטחון שהישגיו החזותיים יקצרו שבחים בכל עמודי הרכילות. עם תום העבודה על הבית ניסה בנג'מין לערוך נשף, אך ללא הצלחה הוא אמר נואש לאחר שניסה ליצור רשימת אורחים, בעזרתה של המזכירה, והתברר לו שמחויבויות חברתיות מכפילות את עצמן באופן בלתי נשלט. במקום זה הצטרף לכמה מועדונים, מועצות מנהלים, מוסדות צדקה ואיגודים שבהם נראה לעתים נדירות. את כל זה עשה במורת רוח, אך מורת רוחו היתה גדולה יותר אילו נחשב ל"יצירה מקורית". בסופו של דבר נהפך לאיש עשיר המגלם תפקיד של איש עשיר. אך העובדה שנסיבות חייו תאמו את תחפושתו לא שיפרה את תחושתו.
ניו יורק נמלאה אופטימיות קולנית האופיינית לכל אלה שמאמינים שהם מקדימים את העתיד. ראסק יצא נשכר מן הצמיחה המהירה, כמובן, אך מבחינתו היה זה אירוע מספרי בלבד. הוא לא חש מחויב לנסוע בקווי הרכבת התחתית שנחנכו לאחרונה. כמה פעמים ביקר בחלק מגורדי השחקים הרבים שהוקמו בכל רחבי העיר, אך מעולם לא עלה על דעתו להעביר את משרדיו לאחד מהם. מכוניות נראו לו מטרד, ברחובות ובשיחות בין אנשים. (מכוניות נהפכו לנושא שיחה רוֹוֵח, ומייגע עד אין קץ לדעתו, בין עובדים ושותפים.) ככל שהתאפשר לו, נמנע מלעבור על הגשרים החדשים שקישרו בין חלקי העיר, ולא היה לו שום קשר עם המוני המהגרים שהגיעו מדי יום לאליס איילנד. את רוב ההתרחשויות בניו יורק הוא חווה באמצעות העיתונים, ובראש ובראשונה באמצעות הצופן על הפסנוע. ובכל זאת, אף שראה את העיר מזווית ראייה מסוימת (ויש שהיו אומרים אף מצומצמת), אפילו הוא שם לב שגם אם המיזוגים וההשתלטויות הביאו לריכוז ההון בקומץ תאגידים גדולים באופן חסר תקדים, בכל זאת, למרבה האירוניה, נוצרה בציבור תחושה של הצלחה כללית. גודלן העצום של החברות המונופוליות החדשות האלה, שהערך של כמה מהן עלה על כל התקציב הממשלתי, הוכיח עד כמה השלל מחולק באופן לא שוויוני. ובכל זאת, רוב האנשים, בלי קשר לעובדות חייהם, היו בטוחים שהם חלק מהכלכלה המשגשגת או העתידה לשגשג בקרוב מאוד.
אך בשנת 1907 הסתבך צ'רלס בארני, נשיא בנק ניקֶרבּוֹקֶר טְראסְט, בתוכנית להשתלט על שוק הנחושת. הניסיון הכושל הביא להרס מִכרֶה, שתי חברות של סוכני בורסה ובנק. זמן קצר לאחר מכן הוכרז שאין לכבד המחאות של בנק ניקרבוקר. הנשיונל בנק אוף קומֵרְס נענה לדרישות המפקידים בימים שלאחר מכן, עד שבארני נאלץ לסגור את דלתות הבנק, וכחודש לאחר מכן התאבד בירייה בחזה. הקריסה של ניקרבוקר שילחה גלי בהלה בשווקים. בריחה רחבת היקף יצרה חדלות פירעון כללית, הבורסה צללה, מַלווים דרשו פדיון הלוואות, חברות סוכני בורסה הגישו בקשה לפשיטת רגל, חברות נאמנות הגיעו לאי פירעון ובנקים מסחריים כשלו. כל המכירות נפסקו. אנשים התקהלו בוול סטריט ודרשו למשוך את הפקדותיהם. גדודי שוטרים על סוסים רכבו הלוך ושוב וניסו לשמור על הסדר הציבורי. בהיעדר מזומנים, שער הפיקדונות לפי דרישה זינק ביותר מ 150 אחוז בתוך ימים ספורים. כמויות עצומות של מטילי כסף וזהב הובאו מאירופה, אבל המיליונים שזרמו על פני האוקיינוס האטלנטי לא הצליחו למתן את המשבר. יסודות האשראי התפוררו, וראסק, שהיו לו עתודות מזומנים נרחבות, ניצל את משבר הנזילות. הוא ידע אילו חברות שנפגעו מהבהלה חסינות דיין לשרוד אותה, וליקט נכסים במחירי חֶסֶר מגוחכים. במקרים רבים הקדים בצעד אחד את הערכות אנשיו של ג'ון פּירפּוֹנט מורגן, שלא פעם הסתערו מיד בעקבותיו, כך שמחיר המניה עלה. למעשה, בעיצומה של הסערה, קיבל ראסק מכתב קצר ממורגן, שבו הזכיר את אביו ("המָדוּרוֹ של סולומון היו הסיגרים המשובחים ביותר שהיה לי העונג לעשן") והזמין אותו להתייעצות עם כמה מאנשיו המהימנים ביותר, בחדר הספרייה שלו, "כדי לסייע בשמירה על טובתה של המדינה שלנו." ראסק סירב להזמנה בלי לספק תירוץ.
זמן מה חלף עד שהצליח ראסק להתמקם בפסגות החדשות שאליהן העפיל אחרי המשבר. הילת פעלתנות ליוותה אותו לכל מקום שאליו פנה. הוא חש אותה בלי הרף בינו לבין העולם, וידע שגם אחרים חשים בה. לכאורה, שגרת חייו נותרה בעינה הוא המשיך לשהות בביתו השומם ברובו, בשדרה החמישית, ומשם שימר את מראית העין שהוא מנהל חיי חברה תוססים, שבפועל הסתכמו בהתייצבות בכמה אירועים בודדים, שבהם נוכחות הרפאים שלו תותיר את מרב הרושם, כך שיער. ובכל זאת, פעילותו המזהירה במהלך המשבר הפכה אותו לאדם שונה. למרבה ההפתעה, ואפילו להפתעתו שלו, הוא התחיל לתור אחר סימני הכרה בכל מי שפגש. הוא השתוקק לאישור שאנשים מבחינים בפעלתנות האופפת אותו, בָּרטט, בדבר הזה שמבדל אותו מהם. למרות הסתירה שבכך, הרצון לאשש את המרחק המפריד בינו לבין אחרים היתה סוג של חיבור איתם. והתחושה הזאת היתה חדשה לו.
מאחר שכבר לא היה יכול לטפל לבדו בכל ההחלטות הנוגעות לעסקיו, נאלץ ראסק לפתח יחסים קרובים עם בחור במשרדו. שֶׁלדון לויד, שעלה בסולם הדרגות ונהפך לעוזרו הנאמן ביותר, סינן את ענייני היומיום שדרשו את תשומת לבו של ראסק, והניח לנושאים חשובים בלבד להגיע אל שולחנו. הוא גם טיפל בעצמו ברבות מהפגישות היומיומיות מעסיקו הצטרף אליו רק כשהיה צורך בהפגנת כוח. מבחינות רבות גילֵם שלדון לויד את רוב היבטי העולם הפיננסי שהיו שנואים על בנג'מין. בעיני שלדון, כמו בעיני רוב האנשים, כסף היה אמצעי להשגת מטרה. הוא בזבז אותו. קנה חפצים. בתים, כלי רכב, חיות, ציורים. דיבר עליהם בקול רם. נסע לטיולים וערך מסיבות. הוא לבש את הונו על גופו עורו הדיף ניחוח שונה בכל יום; חולצותיו לא היו מגוהצות אלא חדשות; ומעיליו ברקו כמעט כמו שערו. הוא היה גדוש בתכונה השגרתית והמביכה ביותר "טעם טוב". ראסק הביט בו וחשב שרק עובד שכיר, שמקבל כסף ממישהו אחר, יבזבז אותו באופן כזה בחיפוש אחר הקלה וחירות.
דווקא קלות הדעת של שלדון לויד היא שאפשרה לבנג'מין להפיק ממנו תועלת. הבחור היה איש עסקים ממולח, כן, אבל ראסק הבין שהוא גם מגלם את האבטיפוס של הדבר שרבים מלקוחותיו ושותפיו המתחלפים ראו בו "הצלחה". שלדון לויד היה הדובר המושלם לעסק שלו נוכחות שהיתה יעילה, בהקשרים רבים, יותר מזו של מעסיקו. מכיוון ששלדון נראה בדיוק כפי שמצפים שייראה איש כספים, התחיל בנג'מין להסתמך עליו גם בעניינים שמעבר למטלותיו הרשמיות. הוא ביקש ממנו לארגן ארוחות ערב ומסיבות, ושלדון נענה בשמחה, גדש את ביתו של ראסק בחבריו ואירח בלהיטות אנשי הנהלה ומשקיעים. המארח האמיתי חמק תמיד בשעה מוקדמת, אבל הבדיה שהוא מנהל חיי חברה פעילים התחזקה במידת מה.
ב 1914 נשלח שלדון לויד לאירופה, להשלים עסקה עם הדוֹיטְשֶׁה בנק ועם חברת תרופות גרמנית ולנהל עסק כלשהו בשווייץ כנציג של מעסיקו. המלחמה הגדולה פרצה כאשר שלדון שהה בציריך, שאליה שלח אותו ראסק כדי לרכוש נתחים מכמה בנקים חדשים ששגשגו שם.
בינתיים, בניו יורק, הפנה בנג'מין את תשומת לבו ליסודות המוחשיים של הונו חפצים ואנשים שהעימות הצבאי גיבש אותם למנגנון אחד. הוא השקיע במגזרים עסקיים הקשורים למלחמה, ממִכרות והפקת פלדה ועד ייצור אמצעי לחימה ובניית ספינות. הוא התחיל להתעניין בתעופה כשהבין את הפוטנציאל המסחרי שיהיה למטוסים בעִתות שלום. מוקסם מההתקדמות הטכנולוגית שאפיינה את השנים האלה, הוא מימן חברות כימיקלים ומיזמים הנדסיים, ורשם פטנטים על רבים מהנוזלים והחלקים הבלתי נראים במנועים החדשים שמניעים את תעשיית העולם. ובאמצעות באי כוחו באירופה נשא ונתן על אגרות חוב שהונפקו בכל מדינה המעורבת במלחמה. ובכל זאת, אף שעושרו כבר היה עצום, היתה זאת רק נקודת הזינוק של נסיקתו האמיתית.
ככל שהישג ידו גדל, הוא הלך והסתגר. ככל שהשקעותיו העמיקו והרחיקו אל תוככי החברה, הוא התכנס לתוך עצמו. דומה שאינספור התיווכים העומדים בבסיס ההון מניות ואגרות חוב הקשורות לתאגידים הקשורים לקרקעות וציוד והמוני עובדים, שמגוריהם, מזונם ומלבושיהם באים להם מעמלם של המונים אחרים ברחבי העולם ומשולמים במטבעות שונים בערכם שגם הם מושא למסחר ולספקולציות הקשורים לגורלן של כלכלות של אומות אחרות הקשורות בסופו של דבר לתאגידים הקשורים למניות ואגרות חוב הפכו את היחסים הישירים לחסרי חשיבות מבחינתו. ובכל זאת, כאשר הגיע אל הנקודה שנראתה לו כאמצע חייו, ואף חלף על פניה, נתקף תחושה עמומה של אחריות גֵנֵאלוגית, אשר בצירוף תפיסת נאותוּת מעורפלת עוד יותר הולידה בו את המחשבה שעליו להתחתן.
"נאמנות" / הרנן דיאז. מאנגלית: שרון פרמינגר. ידיעות ספרים. 392 עמודים.