בשבוע האחרון ביקרה הסופרת האמריקאית ג'וליה מיי ג'ונאס בפסטיבל הסופרים במשכנות שאננים ושוחחה עם הקהל על "ולדימיר", רומן הביכורים המדובר, המהולל והמצוין שלה. השהות בארץ בתקופה הזו לימדה אותה שני דברים. השיעור הראשון: איך זה לחיות תחת אזעקות. "כל כך הרבה אנשים אמרו לי בשבוע האחרון 'ברוכה הבאה לישראל, ככה זה החיים פה", היא אומרת בריאיון לוואלה! תרבות, המתקיים רגע לפני טיסתה חזרה לניו יורק. "התרשמתי שאנשים פה מצליחים להמשיך כרגיל בחיים שלהם, וזה מעורר הערצה בעיני".
השיעור השני היה מסוג אחר לגמרי: "למדתי שיחסית לאמריקאים, ישראלים מרגישים הרבה יותר בנוח עם שיחות סביב סקס. הם הרבה פחות PC", מצהירה הסופרת, שהרומן שלה יצא אצלנו בהוצאת פן, בתרגום מצוין של שרון פרמינגר. "השיח האמריקאי מהוסס. אנשים תמיד מפחדים להגיד משהו לא נכון. פה, התחושה היא שקצת קל יותר לדבר על הדברים האלה".
"ולדימיר" מזמן שלל שיחות מאתגרות על סקס. זה ניכר כבר בשם שלו, המתכתב עם ולדימיר נבוקוב, מחבר "לוליטה" השנוי במחלוקת. זה ניכר גם בעטיפה שלו, המציגה גבר עירום, וזה ניכר בעיקר בעלילה שלו. ג'ונאס, אקדמאית בעצמה, מתארת כאן את מעלליה של מרצה לספרות בקולג' קטן בחוף המזרחי. בן זוגה היה ראש החוג שבו היא מלמדת, עד שהושעה בגלל ניהול רומנים עם כמה מן הסטודנטיות שלו. כיוון שהיחסים היו בהסכמה, הגיבורה חסרת השם תומכת בו ובאה בטענות בעיקר לתלמידותיו.
בו בזמן, לגיבורה יש חיים סוערים משלה, והיא מפתחת אובססיה כלפי דמות חדשה בקמפוס: מרצה צעיר ומושך בשם ולדימיר. פער הגילאים ביניהם לא מפריע לה, גם לא העובדה שהוא נשוי.
הספר זכה לשבחים בצדק רב, ולסיקור תקשורתי נרחב. ברוח הימים, הרבה ביקורות תייגו אותו כ"ספר MeToo", כאילו שמדובר בז'אנר בפני עצמו. "הספר לא מזכיר את המושג MeToo, שהוא בעיני מושג רחב מדי, שמשתמשים בו יותר מדי", היא אומרת. "אני תמיד חשדנית לגבי שפה שהופכת לגנרית, ואפילו בנקים משתמשים בה. זה טוב לשיווק, אבל לא לשום דבר אחר. לאורך השנים, היו הרבה ספרים וסרטים על יחסי מרות באוניברסיטה ובמקומות עבודה, והם יצאו הרבה לפני ה-MeToo. ברגע שמתייגים את הספר ככה, זה אומר שיש משהו שאני צריכה להסכים איתו או לא להסכים איתו, ולכן אני לא מעודדת את התיוג הזה".
אם כבר מדברים על הסכמה - מה העמדה שלך לגבי רומנים בהסכמה בין מרצים וסטודנטיות? לפחות לפי הספר, זו עמדה מורכבת.
"בכוונה הצגתי יחסים בהסכמה, כדי שהדיון יהיה בתחום האפור. לא היתה כאן תקיפה או הטרדה, אז זה לא שחור ולבן. כשאני הייתי סטודנטית, רומנים כאלה היו דבר די מקובל. לתפיסתי, זה טוב שהדברים האלה כבר לא קורים, ומרצה לא צריך לצאת מגדרו כדי לשכב עם סטודנטיות. מה שמפריע לי שבאו לסטודנטיות האלה אחרי ששכבו מיוזמתן עם מרצה ואמרו להן שזה פגע בהן. אני לא אוהבת משטור של מיניות ובטח לא אוהבת איך שהוא התפתח. פעם אמרו לך שאת רעה אם את עושה סקס, ועכשיו אומרים שאם את עושה סקס זה פוגע בך. אני לא אוהבת שמציגים סקס כדבר רע. זו דרך למשטר מיניות של נשים".
אומרים שלמרצים שנראים טוב יש הרשמה גבוהה יותר וסקרי הוראה טובים יותר. איך את מסבירה את זה? למה המוח האנושי מחליט שאם מישהו נראה טוב הוא גם חכם יותר?
"התשובה שלי אולי קצת תעשה הנחות לסטודנטים ולסטודנטיות. צריך לזכור שהם חיים בקמפוס. הקמפוס הוא החיים שלהם, ואין להם חיים אחרים. הם מתפתחים אינטלקטואלית, אבל גם רגשית, הם לומדים מה הם מרגישים ואת מי והם הם אוהבים. עם זאת, אני כמובן לא חושבת שצריכה להיות דעה קדומה בעד מרצים שנראים טוב".
בשלב מסוים, הספר מתאר את איבר המין של ולדימיר בצורה לא מפרגנת במיוחד. תהיתי למה זה היה חשוב.
"הרגשתי שצריך לגלות לגביו משהו מאכזב, וגודל האיבר מספק את האפקט הזה. הספר בהחלט מחפיץ את ולדימיר, עשיתי את זה כחלק מניסיון לבדוק אם אפשר להפוך את המבט הגברי על פניו, ואם אפשר לכתוב ספר מנקודת המבט של המבט הנשי".
מה זה המבט הנשי בספרות?
"שאלה טובה. הדרמה היוונית הנחילה את הרעיון שדמויות חייבות להביא על עצמן את הטרגדיה, והרעיון הזה מסמל בעיני מבט גברי, אז רציתי לחתור תחתיו. גם היה לי חשוב שהגיבורה תהיה אקטיבית. החיים שלה לא סתם קורים לה. הסיפור הוא על מה שהיא רוצה ומה שהיא חושקת בו. היא כל הזמן בפעולה".
באיזה מובן הספר היה שונה אם הוא לא היה על ולדימיר, אלא מנקודת המבט שלו?
"זו שאלה מעניינת, כי אני לא יודעת את התשובה. בשלב מסוים ניסיתי לבדוק את התשובה. כתבתי כמה עמודים מנקודת המבט של ולדימיר, אבל כל מה שכתבתי היה הרבה פחות חזק מהפרספקטיבה של הגיבורה, והעדפתי להישאר בקול שלה כל הזמן. אני חושבת שוולדימיר מודע לכוח שיש לו על הגיבורה, אבל הוא לא מבין עד כמה היא מתרגשת ממנו. היא רואה אותו כרוק סטאר, אבל אני לא חושבת שהוא רואה את עצמו ככה. הוא הרבה יותר צנוע והרבה פחות מרוצה מעצמו ממה שהיא חושבת".
אני לא שואל מה דעתך על "לוליטה" של נבוקוב ועל האם ואיך צריך ללמד וללמוד אותו, כי האמת שהדיון הזה כבר מתיש.
"אמנם בסופו של דבר הספר לא עוסק בכך, אבל אחת הסיבות שהתחלתי לכתוב היא האובססיה של התלמידים והתלמידות שלי כלפי שאלות של ייצוג וביוגרפיה. לפני שהם קוראים ספר, הם קודם כל מוודאים שהביוגרפיה של הסופר נקייה - שהוא היה אדם טוב. מעבר לכך, יש גם את הפסילה האוטומטית של ספרים בגלל הנושא שלהם, בלי שטורחים לקרוא אותם. מי שקורא את 'לוליטה' מקרוב, אפילו רק קצת מקרוב, מבין שהסופר לא בצד של הגבר שמתאהב בקטינה. הפסילות האלה פוגמות ברוחב היריעה שלנו, וזה לא טוב לא לדעת דברים".
ג'ונאס בתחילת שנות הארבעים לחייה. לפני "ולדימיר" היא כתבה מחזות, לימדה בקולג' וחיה עם משפחתה בניו יורק - הרחק מאור הזרקורים. לדבריה, היא לא צפתה את ההצלחה של הספר ולא היתה מוכנה לפרסום שנחת עליה.
בין המאמרים הרבים שנכתבו על הספר בתקשורת האמריקאית, היה גם מאמר בניו יורק טיימס שטען כך: "ולדימיר" מציג את ההוראה בקמפוסים כסיוט מהגיהנום. אני שואל את ג'ונאס אם היא מסכימה עם הסנטימנט הזה.
"אני לא מסכימה. לא לימדתי בשנה האחרונה, ואני מתגעגעת לזה", היא אומרת. "מה שמעניין בחווית ההוראה זה שאת פוגשת כל מיני טיפוסים ודמויות. למדתי מזה הרבה על הטבע האנושי. היתה לי תלמידה שאני עדיין חושבת עליה, כל הזמן. היא התנגדה לכל מה שאמרתי ועשיתי, והיתה לה כריזמה, אז היא סחפה את כל הכיתה נגדי"
"התלמידה הזו הפכה לנמסיס שלי, ובשלב מסוים הבנתי כמה אבסורדי זה שהפכתי ילדה בת 22 לנמסיס. היה מעניין לראות איך הרגשות שלי מתפתחים מולה. אף פעם לא פגשתי בן אדם כזה ולא הייתי בסיטואציה כזו. לפעמים אני תוהה איפה היא היום וכמעט מתפתה לבדוק, אבל עוצרת את עצמי. אולי יום אחד היא תהיה מפורסמת ואז אדע מה קורה איתה גם בלי תחקיר מיוזמתי".
שמעת תגובות על הספר מסטודנטים?
"סטודנט אחד אמר לי 'אני יודע שהיה הרבה דיון סביב הספר'. 'דיון' זו מילת הקוד באמריקה להגיד שלסטודנטים/ות היו תגובות חזקות, אבל לא קיבלתי אותן ישירות. אני כן יכולה לדמיין מה התגובות האלה היו".
הרבה ספרים בימינו הופכים לסדרות בסטרימינג, ויש גם לאחרונה הרבה סדרות על קמפוסים, אז תהיתי אם כתבת את הספר במחשבה שיהפוך לסדרה.
"כתבתי את הסיפור הזה כספר כדי שלא אצטרך לכתוב אותו כסדרה. אסביר מה קרה: הייתי כותבת מחזות, אבל אז הגיעה הקורונה והתיאטרון נעצר, אז הייתי צריכה לכתוב משהו אחר. אמרו לי שמבחינה כלכלית הכי פרודוקטיבי יהיה לכתוב סדרה, אבל אמרתי לעצמי - בטח אשקיע בכתיבת פיילוט כל כך הרבה זמן ואנרגיות, אבל הסיכויים שהתסריט באמת יהפוך לסדרה כל כך קלושים. המחשבה הזו דיכאה אותי, אז לא היתה לי שום מוטיבציה לכתוב סדרה, וכתיבת ספר היתה הפתרון. עם זאת, לא אכחיש שיש תוכניות לעבד את הספר לסדרה".
ניחוש שלי: שחקן בריטי יגלם את ולדימיר.
"איך ידעת? כל השמות שעלו עד עכשיו היו בריטים - או אוסטרלים. אם שחקן אמריקאי יגלם את ולדימיר, יהיה קל מדי לגיבורה לפענח אותו, והוא חייב להיות מישהו שהיא לא יכולה לראות דרכו בקלות".
"ולדימיר" / ג'וליה מיי ג'ונאס. מאנגלית: שרון פרמינגר. פן הוצאה לאור, 296 עמודים מודפסים.