לפני תשע שנים, כשהוא רק בן 66, הלך לעולמו במפתיע המוזיקאי הספרדי האגדי פאקו דה לוסיה לאחר שחטף התקף לב במקסיקו. מותו הותיר את מעריציו ברחבי העולם המומים ושבורים, כולל מעריצים רבים מישראל שראו אותו רק שנה לפני כן מהפנט את הקהל בפסטיבל מדיטרנה באשדוד.
בדיוק עשור חלף מאז אותה הופעה קסומה בפסטיבל הדרומי. גאון הגיטרה ולהקתו המוכשרת הלהיבו את קהל מעריציו, ובעיתון "הארץ" נכתב למחרת כי הפסטיבל לא יכול היה לקוות ליריית פתיחה מוצלחת יותר מההופעה של פאקו דה לוסיה ולהקתו. "זאת היתה ההופעה השלישית של דה לוסיה בישראל בשש השנים האחרונות, ולטעמי היא היתה הטובה ביותר", נכתב עוד.
השנה, במלאת עשור לאותה הופעה בלתי נשכחת, תתארח בפסטיבל השישייה שליוותה את ענק מוזיקת הפלמנקו פאקו דה לוסיה בשנותיו האחרונות: אנטוניו סאנצ'ז ומנואל קאזס (גיטרות), חורחה פארדו (חליל), ישראל סוארז "פיראנה" (כלי הקשה), דויד דה ג'קובה (שירה) ומנואל פרננדז "קרפטה" (ריקוד). המופע יתקיים ב-15 ביוני במשכן אשדוד במסגרת פסטיבל מדיטרנה (לכרטיסים).
אנחנו נפגשים עם שלושה מהנגנים באותו מופע - אנטוניו (39), מנואל (43) וחורחה (65), כשעל גופם מונחות הגיטרות והחליל, כמו איבר נוסף בגופן, ממתינות שמישהו ינגן עליהם. "התחלתי לנגן על גיטרה בגיל 12", נזכר אנטוניו, אחיינו של פאקו. "אחרי שצברתי המון ניסיון כגיטריסט פלמנקו, פאקו נתן לי את ההזדמנות הראשונה כשהעלה אותי על הבמה כגיטרה שנייה. הסתובבנו בעולם במשך ארבע שנים והופענו בפסטיבלים. אני זוכר את הפעם הראשונה שבה הופעתי איתו. זה היה בקרואטיה. הייתי מאושר אבל לחוץ מאוד".
.
ומה אתה זוכר מאותו מופע בישראל, שנה לפני מותו של פאקו?
אנטוניו: "אני זוכר שהקהל הישראלי היה נהדר, הוא הבין פלמנקו והכיר פלמנקו. היה אפשר להרגיש את זה. הוא עודד, מחא כפיים, רקד, שר".
חורחה: "בסופו של דבר, הישראלים והספרדים דומים אלה לאלה. אם תסתכלו על הפרצופים שלכם ועל הפרצופים שלנו, הספרדים, אנחנו די דומים. יש גם הרבה מנהגים דומים ואנחנו אפילו חולקים מילים. גם השורשים של הספרדים נמצאים ביהדות".
חורחה, גם אתה ניגנת עם פאקו במשך המון שנים.
"פגשתי אותו כשהייתי בן 18, התחלתי לנגן איתו ויצאנו להרפתקה ארוכה. הכנסנו לפלמנקו כלים שלא היו נהוגים, עשינו ניסיונות במוזיקה, התחלנו כילדים שמנסים בלי שום מטרה אבל אחרי כמה עשורים מצאנו את עצמנו בתוך סצנה ענקית. בלי לדעת הרבה מה אנחנו עושים, הובלנו את הדרך לאמנים נוספים רבים ולמעשה לדור הבא של מוזיקאי הפלמנקו".
איך פאקו הצליח לגרום לעולם להתאהב בסגנון המוזיקלי הזה?
אנטוניו: "קודם כל, פלמנקו פופולרי מאוד גם מחוץ לספרד, ביפן, ברוסיה, בארצות הברית. הודות לפאקו, הסגנון הפך לאוניברסלי. יצאו סרטים כמו 'חתונת הדמים' שחשפו את הסגנון לעולם. פאקו היה אמן הגיטרה הראשון ששיתף פעולה עם אמנים אחרים, ובראשם אלבום המופת עם אל דימיולה וג'ון מקלפלין בשנת 1981. עד אז לא ראו מישהו שמנגן פלמנקו בצורה הזו".
מנואל: "פאקו פתח דלתות למוזיקאים אחרים. מוזיקאים אחרים אימצו אלמנטים מהז'אנר שלו והכניסו אותו למוזיקה שלהם בפופ או ברוק. האלבום משנת 1981 הפך ללהיט בקרב אוהבי הפיוז'ן, וזה אלבום הגיטרה הכי נמכר עד היום. שלושת נגני הגיטרה הכי טובים בעולם הקליטו יחד אלבום. אגב, הסיפור מאחורי האלבום הזה הוא שסוכן האמנים ברי מרשל, שעבד גם עם פול מקרטני, חיפש גיטריסטים מעולים. הם לא הכירו קודם לכן, והוא הפגיש בין שלושתם. אחרי האלבום הזה, הם הסתובבו בעולם במשך 20 שנה עם שירי האלבום הזה והופיעו".
איזה רגע מרגש תקחו מהעבודה עם פאקו?
אנטוניו: "הדרך שבה הוא נהג לתקשר עם הבמה עם המוזיקאים שניגנו איתו גרמה לי להתרגש. הוא נתן לכולם המון ביטחון".
איך קיבלת את הידיעה על מותו המפתיע?
אנטוניו: "זה היה כאב מאוד גדול, כי הוא גם בן משפחה שלי. הרגשתי שגיטרת הפלמנקו נשארה יתומה. שאלתי את עצמי 'מי עכשיו ייקח אותה?'. באופן כללי כל הגיטריסטים היו המומים מהמוות שלו כי כולם חיכו לאלבום הבא שלו. באופן אישי אחרי מותו חזרתי לנגן במועדונים, ללוות זמרים ורקדנים ומהפסטיבלים הענקים חזרתי למקומות קטנים ואינטימיים".
חורחה: "אני לא אוהב לעשות דרמות גדולות. אנחנו פה בעולם לזמן מוקצב, יש כאלה ליותר ויש כאלה לפחות. אף אחד לא כאן לנצח. אני לא הרגשתי דרמה גדולה אחרי מותו. ברור שהייתי עצוב, אבל באותו הזמן שמחתי על התענוג לעבוד איתו ולהיות חבר שלו. היו לנו המון רגעים נפלאים, המון זכרונות. למשל אני זוכר שהפגשתי לפאקו את צ'יק קוריאה. צ'יק התאהב במוזיקה שלו".
אנטוניו: "לפני כמה שבועות הוצאתי אלבום מהחומרים שלו. לפעמים אני חושב לעצמי מה הוא היה חושב. איך אני מעז לגעת בחומרים שלו (צוחק)".
מנואל, אתה בזוגיות עם הרקדנית הישראלית אדווה ירמיהו. אתה עוקב אחרי מה שקורה אצלנו?
מנואל: "אני נוסע לישראל פעמיים-שלוש בשנה. יש לנו גם פרויקטים עם אמנים ישראלים. אני מאוד מודאג ממה שקורה בישראל, אני מכיר את ההיסטוריה ורואה מה קורה. אני איש שמאל וחשובות לי זכויות אדם. אני לא מסכים עם הממשלה הקיימת, היא הכי גרועה שהייתה בישראל במשך 75 שנות קיומה של המדינה. אני מאד אוהב את ישראל אבל יש המון דברים בעייתים שם כרגע. זו לא דמוקרטיה כי אין שם חוקה".
כשאתם שומעים על ירי טילים לעבר דרום ישראל, בין השאר לאשדוד שבה תופיעו, אתם חוששים?
אנטוניו: "לא, אני לא דואג בכלל".
מנואל: "גם אני לא דואג בכלל. הטילים לא מדאיגים אותי כי יש כיפת ברזל. יש לי הרבה חברים ישראלים, ואני יודע שיש אנשים שדואגים למצב בעזרת כיפת ברזל".
מה עם מוזיקה ישראלית, אתם מכירים?
אנטוניו: "אבישי כהן הוא חבר טוב שלי".
מנואל: "ישראל היא המקום הטוב ביותר למוזיקאים לייצר פיוז'ן, כי יש הרבה תרבויות מוזיקליות, הרבה סוגים וזה מקום טוב לעשות פרויקט עם ראש פתוח. אני עובד עם יוצרים ישראלים, אני אוהב את השורשים של המוזיקה הבלקנית, או הערבית. עבדתי עם שי מאסטרו, גלית גיאת, משפחת דוארי, שי צברי, אנחנו עושים הרבה פרויקטים יפים עם אמנים ישראלים".
מה זה פלמנקו בשבילכם?
חורחה: "זה בדם שלי, זו מוזיקה מסורתית, עם המון הבעה, רגש וקצב מדויק. זה נראה קל אבל זו מוזיקה קשה מאוד. אני שמח שעבדתי עם מוזיקאים מעולם הג'אז כי שניהם דומים".
למה אתה הכי מתגעגע בפאקו?
חורחה: "להרים לו טלפון ולהגיד לו הי פאקו מה נשמע? יופי, אוקי, פאק יו".
"תרצו שננגן משהו? איזה שיר אולי?", הם שואלים אותנו בתום השיחה. "בוודאי", אנחנו עונים. הם מחייכים, מכוונים את הגיטרות - אותו כלי נגינה שחייב כל כך הרבה לפאקו דה לוסיה האגדי - ומתחילים לפרוט. הצלילים של הגיטרות מתחילים למלא את החלל, קצב הפלמנקו מתערבב עם יופיה של המוזיקה - ואנחנו נותרים פעורי פה במשך שלוש דקות מופלאות ובלתי נשכחות. כך נשמע קסם המוזיקה, כך נשמע קסמו של פאקו דה לוסיה.
הכותב היה אורח של הפקת המופע במדריד